"איך זה שכמעט שום דת ממוסדת אשר בחנה את המדע לא הסיקה: "זה עוד יותר טוב ממה שחשבנו! היקום הוא הרבה יותר גדול ממה שהנביאים שלנו אמרו, יותר עצום, יותר מורכב, יותר אלגנטי!"? במקום זה הן אומרות: "לא, לא, לא! האל שלי הוא אל קטן, ואני רוצה שהוא יישאר כזה." דת, ישנה או חדשה, אשר תצליח להדגיש את נפלאות היקום כפי שהתגלו על ידי המדע המודרני עשויה לזכות במידת כבוד ויראה שהאמונות הקונבנציונליות לא הגיעו אליה "
קארל סייגן, אסטרופיזיקאי, קוסמולוג, הומניסט השנה של 1981 מטעם אגודת ההומניסטים האמריקנית

חשוב להעריך את כברת הדרך שאנו, בני האדם, עברנו במטרה להבין את היקום אליו נולדנו. ניתן להשוות את המסע הזה למסע שהאדם עושה בשנים הראשונות לחייו. התפתחות התודעה של התינוק מתרחשת במקביל לתובנה שסביבו קיים עולם, והעולם הזה נעשה גדול יותר ויותר ככל שתודעתו מתעצמת. תחילה כל עולמו הוא שדה של אמו, ובהדרגה הוא לומד את הווייתה של אמו כאדם, את אביו, ומשם הדרך להבנה שהוא חלק מחברה סלולה ופתוחה. באופן דומה, תרבויות קדומות מיקמו עצמן ביחס לעולם שנגלה סביבם. עם כל מסע מעבר לאופק, עם כל תיאוריה מדעית שנהגתה או הופרכה, האנושות חשפה את גודלו ויופיו המרהיב ומעורר ההשתאות של היקום. אך, כפרנואיד הפוחד לצאת מביתו למול הסכנות שעלולות לארוב לו, קיימים באנושות גם כוחות פסיכולוגיים-חברתיים אשר מתנגדים להרחבת ידיעתנו את העולם. פרק בהיסטוריה האנושית אשר מדגים היטב את המאבק הזה בין הרצון לחקור את היקום, לרצון להישאר מסוגרים בדלת אמותינו, הוא סיפור חייו המרתק של המדען, המתמטיקאי, האסטרונום, והנזיר הדומיניקני ג'ורדנו ברונו.

מי שיטייל בין כיכרות רומא, בוודאי יבחין בפסל ברונזה של אדם העוטה גלימה בכיכר קמפו די פיורי. דמותו של ג'ורדנו ברונו מביטה בנו בסבר פנים חמור, בעודו מחזיק בידיו ספרים עבי כרס. אחת לשנה, ב- 17 בפברואר, תימצאו עצמכם מוקפים בקהל של אתאיסטים, אנרכיסטים, מיסטיקנים, וחברים באגודה האיטלקית לחושבים חופשיים, בטקס שנתי לזכרו של מי שנחשב ל"קדוש המעונה" של תנועת הרציונליות, בזכות התיאוריה שפיתח בדבר קיומן של אינספור מערכות שמש הפזורות ביקום עצום ממדים.

ג'ורדנו ברונו, שנקרא בילדותו פיליפו, נולד ב- 1548 בעיר נולה, לרגלי הר וזוב שבדרום איטליה, ובגיל 17 ונבחר להצטרף למנזר דומיניקני בעיר נפולי. כבר בצעירותו נודע במחשבותיו הזורמות כנהר שוצף, ומכאן השם ג'ורדנו שמורו במנזר העניק לו, על שם נהר הירדן. ב- 1576 נאלץ ברונו לברוח בחשכת הלילה מהמנזר, מאימת האינקוויזיטור המקומי, לאחר שנתפס קורא בכתבי ארסמוס מרוטרדם, הומניסט ותיאולוג הולנדי. מסופר שברונו ניסה להיפטר מהספר והשליכו לבור הביוב, אך מישהו היה מספיק נחוש להפלילו ומשה מתוכו את הספר. ברונו החל את שלב הנדודים בחייו, אשר הסתיים רק כאשר הוסגר לאינקוויזיציה ב-1592.

במהלך נדודיו למד ברונו את כתביו של קופרניקוס, אשר גרם לטלטלה המדעית הידועה כיום כמהפכה הקופרניקאית, כשטען, בניגוד מוחלט לתפיסה השלטת באותה עת, שהמודל הנכון לתיאור תנועת כוכבי הלכת והשמש הוא זה שבו השמש ממוקמת במרכז וסביבה סובבים כדור הארץ ושאר כוכבי הלכת. ברונו עשה צעד מחשבתי נועז נוסף, אל מעבר לקביעתו של קופרניקוס, אודות היקום כולו; הוא הציע תיאוריה אסטרונומית לפיה השמש שלנו היא רק אחת מאינספור שמשות ביקום האינסופי שבו אנו חיים. לשיטתו, מלבד כוכבי הלכת הנצפים בשמי הלילה, אשר סובבים את השמש שלנו, כל אחד מהכוכבים המנצנצים הוא עולם בפני עצמו, סביבו נעים כוכבי לכת, וייתכן שמתקיימים בהם גם חיים. מחשבותיו של ברונו לא היו מבוססות על יסודות מדעיים, או חישובים מתמטיים, אבל התעוזה האינטואיטיבית שהייתה דרושה על מנת להגות את המחשבה הזו, שעולמנו הוא לא העולם היחיד בו יכולים להתקיים חיים, ושלא זאת בלבד שכדור הארץ אינו נמצא במרכז היקום, אלא שהיקום מלא באינספור כוכבי לכת דומים לכדור הארץ, היא זו שהנציחה את שמו של ברונו בדפי ההיסטוריה.

ניתן לומר שתרומתו הקונקרטית של ברונו למדע, שעניינו ניסוח תיאוריות ניתנות להפרכה או ביצוע ניסויים אמפיריים, היא מוגבלת. ברונו היה מיסטיקן, ועל אף שאמונתו חרגה בצורה מהותית מהדוגמה של הכנסייה הקתולית, הוא האמין שהיקום שופע רוח אלוהית. יש המוצאים זיקה רעיונית ברורה בינו לבין ברוך שפינוזה, אשר נולד כשלושים שנה לאחר מותו של ברונו. מעבר לקריאת התיגר שלו על הכנסייה ועל מבנה היקום כפי שהובן על ידי המדע בתקופתו, הקפיצה הרעיונית של ברונו הייתה, אם כן, קפיצה תרבותית ופילוסופית. כאדם ששורשי הגותו מצויים בהומניזם הרנסנסי, ותפיסותיו תרמו לתנועת הנאורות, דרך הגותו של החילוני הראשון באירופה, ברוך שפינוזה, ברונו הוא דוגמה ומופת לתעוזתן של הרוח והמחשבה האנושית.

ברונו הובא למשפט אחרון בפני האינקוויזיציה ב 20 לינואר 1600. הוא סירב לחזור בו מקביעתו שהיקום הוא אינסופי ושכל אחד מהכוכבים המנצנצים בשמיים הוא עולם בפני עצמו. קספר שופה, גרמני שהמיר את דתו לקתוליות ונכח במשפטו של ברונו, כתב לחברו שרגע לאחר קריאת גזר הדין, אמר ברונו: "ייתכן שאתם מפחדים לגזור את דיני בצורה זו, יותר מאשר אני מפחד לקבלו". ברונו הועלה למוקד בבוקר ה 17 בפברואר 1600. הוא נשרף בחיים תוך שהוא מסב את פניו מהצלב שהציגו מולו, עד רגעו האחרון.