מהם הגורמים שמניעים את ההיסטוריה? האם היא עומדת להסתיים? מדוע הליברליזם הצליח היכן שכל האידיאולוגיות האחרות כשלו? הימים הם ימי קריסת ברית המועצות וחומת ברלין. נדרשת תיאוריה חדשה שתסביר את ניצחון הליברליזם. היא מגיעה מכיוון בלתי צפוי – פקיד אלמוני במשרד החוץ האמריקאי מחבר את התזה הפרובוקטיבית שתעורר הדים ומחלוקת במשך זמן רב. האזינו לפודקאסט וגלו את הרעיונות המסעירים של פראנסיס פוקויאמה.

מגישים: מוריה אביגד ודניאל קיגל.

מוזיקה:

solid by Ketsa is licensed under a Creative Commons Attribution-NonCommercial-NoDerivatives 4.0 License.

תמליל הפרק:

מ: היי דניאל, היום אנחנו הולכים לדבר על ספר מאוד אופטימי.

ד: כן, הימים הם ימי הקריסה של ברית המועצות ופירוק חומת ברלין. כולם מדברים על זה שהליברליזם ניצח ושארה"ב היא מעצמת העל היחידה שנשארה. פרנסיס פוקויאמה כותב ספר שנקרא "קץ ההיסטוריה והאדם האחרון". הוא אומר שבמאה הד:19 אנשים היו אופטימיים וחשבו שהעולם צועד לכיוון של דמוקרטיה ליברלית וכלכלת שוק. אחרי מלחמת העולם הראשונה, עם עליית הפשיזם והקומוניזם אנשים נהיו פסימיים. עכשיו, כשהקומוניזם נפל, החלופה האידיאולוגית היחידה היא דמוקרטיה ליברלית וצריך לחשוב על כל העניין מחדש.

מ: איך קרה שהליברליזם ניצח את כל שאר האידיאולוגיות? הרי היו מדינות מאוד חזקות, פשיסטיות או קומוניסטיות.

ד: המדינות החזקות הן דווקא חלשות. הפשיזם הבטיח ניצחון במלחמה והפסיד, ולכן קרס. משטרים דיקטטוריים ימניים אחרים טוענים שהם בשלטון לזמן מוגבל עד שהם יפתרו בעיה כלשהי ד: ייצוב הכלכלה, מלחמה בטרור וכו'. אם הם נכשלים, אין להם לגיטימציה כי לא ביצעו את מה שהבטיחו ולכן אנשים רוצים מהפכה. אם הם מצליחים, אז הבעיה נפתרה ואין סיבה שלא לעבור לדמוקרטיה.

מ: מה קורה כשהשלטון נכשל בדמוקרטיה?

ד: אפשר להחליף את השלטון בבחירות וזה לא פוגע בלגיטימציה הכללית של המשטר.

מ: מה עם מדינות קומוניסטיות? ברה"מ נראתה מאוד חזקה בזמנו ופתאום קרסה.

ד: הסיבה העיקרית היא שהשלטון הבטיח שגשוג כלכלי אבל לא סיפק את הסחורה. האליטה הייתה מושחתת והעם לא האמין למה שנכתב בעיתוני המפלגה. בשיא העריצות, בתקופת סטלין, המצב לא היה טוב לאף אחד. סטלין בעצמו חי בחשש תמידי לחייו. כשסטלין מת, הפסיקו עם הטרור הבלתי מוגבל וניסו להבטיח לעם רמת חיים גבוהה ולא רק להפחיד אותו, אבל ברגע שנותנים מקום לחברה האזרחית, יש רעיונות חדשים שהם בעד דמוקרטיה והלגיטימיות של המשטר מתערערת. לבסוף, הרעיון הקומוניסטי איבד מהלגיטימיות שלו, וגם הממשלה בסין חסרת לגיטימציה בטווח הארוך.

הניסיון של הקומוניזם להעדיף זכויות מסדר שני כמו הזכות לעבודה, מכונית לכל פועל וכו' ולדרוס את הזכויות הראשוניות כמו הצבעה וחופש הפרט, נכשל. הקומוניסטים הצהירו שהם דמוקרטיה עממית אמיתית, שלא כמו במערב בה קיימת דמוקרטיה פורמלית. מסתבר שאין תחליף לזכויות הראשוניות ולכן נשארנו רק עם הדמוקרטיה הליברלית. כמובן שיכולים להיות הבדלים על הציר שבין מדינות הרווחה בסקנדינביה לבין המדיניות הקפיטליסטית של מרגרט תאצ'ר.

מ: ובכל זאת, אין שום אידאולוגיה מתחרה כרגע?

ד: האידיאולוגיה המתחרה היא האיסלאם. האיסלאם הוא מערכת שלמה של משפט, כלכלה, מוסר, דת וכו'. האיסלם פונה לכל האנושות, אבל קשה לראות אותו מהווה מוקד משיכה ללא מוסלמים. בטווח הארוך, הליברליזם יכבוש את האיסלם ולא להיפך. בינתיים תהיה קנאות מוסלמית גוברת בגלל האיום שנשקף מהליברליזם.

מ: אולי פעם ימציאו אידיאולוגיה יותר טובה מהליברליזם?

ד: יכול להיות, אבל כרגע אי אפשר לדמיין עולם שהוא טוב בהרבה משלנו ושאין בו דמוקרטיה ליברלית. זה לא אומר שאין מה לשפר בדמוקרטיות הליברליות היום.

מ: איך פוקויאמה יודע שהדמוקרטיזציה היא לא תופעה חולפת? הרי זה משהו די חדש. ברוב תולדות האנושות שלטו מלכים עריצים.

ד: הוא מודה שהדמוקרטיה היא תופעה חדשה, אבל כך גם ערי ענק ומכוניות, ואף אחד לא טוען שהן צפויות להיעלם. מה שחשוב זו המגמה הכללית, גם אם יש נסיגות. רואים דמוקרטיזציה נרחבת בעולם, בכל סוגי התרבויות כמעט.

מ: פוקויאמה מסתמך מאוד על פילוסוף גרמני בשם גיאורג הגל. איך הגל נכנס לתמונה?

ד: הגל כתב היסטוריה אוניברסלית. כלומר, היסטוריה של כל האנושות. הרעיון שלו הוא שיש מאבק בין חברות, שהוא כמו שיחה או דיאלוג סוקרטי. החברה שיש בה פחות ניגודים או סתירות, תנצח את האחרות, וככה, כמו שהדיאלוג הסוקרטי מתקדם לעבר האמת, ההיסטוריה מתקדמת לעבר המצב הצודק והיציב שהוא דמוקרטיה ליברלית.

מ: מרקס, שהיה תלמידו של הגל, אמר שגם החברה הבורגנית היא בעלת ניגודים פנימיים.

ד: נכון. מרקס חשב שהדמוקרטיה הליברלית היא לא השלב הסופי כי עדיין יש אי שוויון כלכלי בין אנשים והניגוד הזה ייפתר בחברה קומוניסטית חסרת מעמדות.

מ: פוקויאמה גם מדבר על זה שלהיסטוריה יש כיוון מסויים.

ד: כן, ועדיין לא משנה אם הכיוון הוא טוב או רע, העניין הוא שההיסטוריה היא לא מעגלית, בניגוד לאמרה הנפוצה שההיסטוריה חוזרת על עצמה. אם ההיסטוריה היא מחזורית או אקראית אז יכול להיות שיחזירו את העבדות, מלכים ישלטו במקום ראשי ממשלה וכו'. אם להיסטוריה יש כיוון, אז חברה שעברה שלב התפתחותי אחד לא תחזור עליו.

מ: אבל אם להיסטוריה יש כיוון, מה מניע אותה קדימה? מה גורם לזה שאנשים לא שוכחים את הכל ומתחילים מהתחלה.

ד: פוקויאמה אומר שהמדע הוא המנגנון הזה. למה? כי זה תחום ידע מצטבר שיש לו כיוון, בניגוד לאומנות, למשל. אי אפשר לומר שבניין האופרה בסידני יותר מתקדם מהפרתנון או שביאליק הוא משורר יותר טוב מהשירה בתנ"ך. כל אחד הגיע לשלמות בתקופתו. לעומת זאת, כל סטודנט שנה א' לפיזיקה יודע יותר מניוטון, רק כי הוא נולד אחריו. אי אפשר לשכוח את השיטה המדעית או לבטל את חוקי הטבע בחקיקה. ברגע שגילו את המנגון הזה, הכיוון הוא רק קדימה.

מ: למדע יש גם השלכות על טכנולוגיה צבאית.

נכון, הגילויים המדעיים מביאים לתחרות צבאית. בגלל שחייבים לאמץ טכנולוגיה מתקדמת, הצבאות נראים יותר ויותר דומים אחד לשני. גם החברה האזרחית, שתומכת בצבא נהיית דומה ד: צריך מדינה ריכוזית שיכולה לגייס את כל העם, חינוך להמונים כדי שיוכלו להפעיל כלי נשק מתקדמים וכו'.

במישור הכלכלי, חברה מתועשת חייבת להיות עירונית וזה פוגע במבנים המסורתיים של החמולה והשבט. יש חלוקת עבודה ד: כל אחד מתמחה בתחום ספציפי ובירוקרטיזציה של החיים. יכול להיות שיותר מספק פסיכולוגית לחיות בשבט מסורתי, אבל אין דרך חזרה.

מ: אולי בכל זאת יש דרך חזרה? מה עם קבוצות כמו ההאמיש ופעילי סביבה קיצוניים?

ד: רוב האנשים לא יסכימו לירידה חדה ברמת החיים והם ירצו להיות כמו בארצות העשירות יותר שסביבם, אלא אם כן יקרה משהו שישמיד את כל האנושות. הקבוצות שישרדו שואה גרעינית או אקולוגית, יזכרו שיש מדע וזה יביא שוב להתפתחות כלכלית ומלחמות טכנולוגיות מול קבוצות אחרות.

מ: מה הסיבה שפוקויאמה חושב שהמדע מוביל בהכרח לקפיטליזם? בזמנו ברה"מ שיגרה את הלווין הראשון לחלל ורמת החינוך המדעי הייתה גבוהה.

ד: הבעיה בקומוניזם היא שלא ניתן לקבוע את המחירים של כל כך הרבה מוצרים ע"י פקידים. גם העובדה שלא משתתפים בכלכלה הגלובלית יוצר חיסרון כי גוש מדינות אחד צריך לייצר את כל המוצרים בעולם, וזה מקשה על התמחות ויתרון לגודל. בכלכלה הגלובלית יש חלוקת עבודה ד: בארגנטינה מייצרים בקר, בקנדה חיטה וכו' כי הן המדינות הכי יעילות בזה, ועוד לא דיברנו על זה שהשוויון בשכר יוצר תמריץ לא לעבוד קשה או לא לעבוד בכלל.

מ: איך זה שברה"מ התפתחה כלכלית בהתחלה?

ד: התכנון המרכזי עבד כשהכלכלה הייתה פשוטה והתבססה על פחם ופלדה. ברגע שצריך לייצר מטוס שיש לו מאות אלפי רכיבים, אף ועדה לא יכולה לקבוע את המחיר של כל הרכיבים הללו. בעיה נוספת היא שחברה טכנולוגית זקוקה לשכבה גדולה של אנשים משכילים עם יכולת חשיבה עצמאית ויש לתמרץ אותם, מה שגורם לאי שוויון בשכר שנוגד את הקומוניזם או לכך שהם יחשבו שהקומוניזם לא טוב ויפנו לשיטות אחרות.

מ: מדינות עולם שלישי כמו סינגפור או טיוואן הצליחו לצמוח תוך דור אחד ולהיות מדינות עולם ראשון. למה זה לא קרה בכל מקום?

ד: בד"כ זה נובע מזה שהשלטון שבוי בתפיסות מיושנות של סוציאליזם או שיש בעיה תרבותית.

מ: מה לגבי דמוקרטיה, האם המדע מעודד גם דמוקרטיזציה?

ד: לא בטוח, יכול להיות שזו סתם העדפה מערבית וזה לא הכרחי. מבחינת פיתוח כלכלי, בשלבים הראשונים של מדינת עולם שלישי, עדיף לפעמים למדינה להיות דיקטטורה. דמוקרטיה לא בוחרים מסיבות כלכליות. ארה"ב וצרפת היו דמוקרטיות לפני המהפכה התעשייתית. יפן וגרמניה ביצעו מודרניזציה כשהיו קיסרויות.

מ: אם כך, המדע לא מספיק כדי להסביר לאן ההיסטוריה הולכת. צריך להסתכל על כל ההיסטוריה האנושית לפני המדע והמהפכה התעשייתית ולמצוא מנגנון אחר שמסביר. למה אנשים בספרד, דרום קוריאה וטאיוון רצו דמוקרטיה למרות שהיה להם כבר פיתוח כלכלי?

ד: לפי הגל, המניע העיקרי של ההיסטוריה הוא הרצון להכרה או תימוס ביוונית. האדם רוצה דברים חומריים כמו מקלט מאיתני הטבע, אוכל וכו', אבל גם דברים לא חומריים. מעל הכל, הוא רוצה שאנשים אחרים יכירו בערכו בתור בן אדם כי האדם הוא חיה חברתית ותחושת הזהות והערך העצמי שלו נובעים מהערך שאחרים נותנים לו.

מ: מה מבדיל את בני האדם מהחיות? מה שנקרא "מותר האדם מן הבהמה"?

ד: ההבדל הוא שבני אדם מוכנים לסכן את החיים שלהם עבור דברים מופשטים כמו כבוד ויוקרה שהם לא חיוניים להישרדות ביולוגית. לכן, בחברה הקדומה יש מאבק עד מוות בין אנשים רק עבור כבוד וכך נוצרת חברה אריסטוקרטית של אדונים שמוכנים להילחם ולסכן את חייהם, ועבדים, שמוכנים להשתעבד כדי לשמור על חייהם. האנושיות שבאדם היא בגלל היכולת שלו לבחור בחירה מוסרית, ולעשות דברים שמנוגדים לצו הביולוגי. למשל, הנכונות להיהרג בקרב למען כבוד נוגדת את האינטרס העצמי הביולוגי של שימור עצמי כי זה לא סיכון חיים עבור דברים כמו שטח, הגנה על צאצאים וכו'.

מ: אבל תומס הובס, אבי הליברליזם, התנגד למלחמה על כבוד. הוא חשב שזה המקור לסבל האנושי ושצריך לרסן את זה על ידי ממשלה עם מונופול על האלימות.

ד: הבעיה בתיאוריה הליברלית של הובס היא שאנשים מתאגדים למדינה אך ורק כדי לשמור על החיים שלהם. האמנה החברתית שלו היא מעין חוזה אי התקפה הדדי בין כל האנשים. אם אנשים מקבלים את התיאוריה הזאת, אז נוצר טיפוס אדם בורגני ונהנתן שאדיש לחברה שמסביבו, אכפת לו רק מעצמו ומעשיית כסף. אין סיבה לאדם כזה לשרת בצבא ולסכן את חייו כי הוא נכנס מהתחלה לאמנה החברתית רק כדי לשמור על החיים שלו. אין סיבה לגדל ילדים כי זה לא מספק הנאה בטווח הקצר. אין גם סיבה לפעול למען הכלל כי אין לחברה משמעות אלא כהתאגדות של יחידים. מרגרט תאצ'ר ביטאה את הרעיון הזה כשאמרה ש"אין דבר כזה חברה, יש רק יחידים ובני משפחותיהם". ברור שגישה כזאת יכולה להוביל בקלות להתמוטטות של חברה, במיוחד אם יש אויבים חיצוניים. גם מבחינה מוסרית אנשים כאלה נראים מפוקפקים.

מ: לפוקויאמה יש גם תיאוריה פסיכולוגית על נפש האדם.

ד: כן, הוא מחלק את הנפש לשלושה חלקים. התימוס שזה הרצון להכרה, הערכה עצמית ומתן ערך לדברים. התשוקה שזה בעיקר רצון לצרוך מוצרים חומריים והתבונה שבדרך כלל משמשת להשיג את מה שהתשוקה רוצה. התימוס הוא מעין מוצר חברתי, מכיוון שהרצון להכרה הוא לא משהו שאפשר ליהנות ממנו לבד כמו מכונית יוקרה, אלא תלוי בהערכת הזולת. הבעיה עם החזון הליברלי של הובס הוא שאין מענה לצורך של האדם בהכרה בכבוד שלו, אלא רק נותנים לאנשים אפשרות לעשות כסף, שזה מספק את החלק התשוקתי.

מ: יש לך דוגמה מהחיים לתימוס?

ד: כן, למשל כשיש שביתת עובדים, המאבק הוא לא רק כלכלי. זה לא שכל צד רק מנסה להשיג כמה שיותר כסף. בד"כ העובדים חשים שלא מכבדים אותם מספיק, הם רוצים לקבל שכר שמביע הערכה לעבודה שלהם.

מ: אבל לתימוס יש גם צד אפל.

ד: נכון. יש אנשים עם נטייה למגלותימוס ד: רצון לשלוט על אחרים כדי שיכירו בהם שהם הכי מוצלחים. זה מביא למלחמות, אימפריאליזם וכו'. הפתרון הוא לאזן תימוס עם תימוס, כלומר ליצור חברה דמוקרטית עם איזונים ובלמים. הניסיון לבטל לגמרי את התימוס כמו שהובס הציע, הוא לא טבעי ויוצר אנשים אדישים. בדמוקרטיה יש ניסיון לתעל את התימוס להצלחה בתחומים כמו כלכלה וספורט וגם לכיוון של איזותימיה ד: רצון שכולם יקבלו הכרה שווה.

מ: הנצרות זו דוגמה לרעיון שבו כולם שווים, לפחות בעולם הבא.

ד: נכון, פוקויאמה משתמש בטיעון של ניטשה וחשב שהנצרות היא פילוסופיה של עבדים כי יש שוויון בין כל בני האדם, לפחות בעולם הבא. בעצם, האנשים החלשים בחברהד: העבדים, המציאו רעיון שלפיו כולם שווים כדי לגרום לאנשים החזקים, אלו שהם השליטים ובעלי העבדים לחוש רגשות אשם על מה שהם עושים. זאת הדרך של החלש לנצח את החזק בטווח הארוך. הדמוקרטיה היא חילון של הנצרות כי בדמוקרטיה כל בני האדם שווים בעולם הזה. נוצרת חברה של עבדים משוחררים שהם אדונים לעצמם ולא רודים באחרים. הרצון להכרה הוא החוליה המקשרת בין קפיטליזם לדמוקרטיה. אנשים רוצים כבוד ע"י כך שיכירו בהם כאזרחים שווי זכויות, ולא רק לספק את הרצון לצרוך מוצרים כי את זה כבר יש להם בקפיטליזם. לכן, חברות מפותחות כלכלית כמו דרום קוריאה עברו לדמוקרטיה.

מ: אם כולם רוצים שיכירו בהם, למה אין דמוקרטיה בכל העולם?

ד: הרצון להכרה עובר בשלבים לא רציונליים כמו דת ולאומיות. זה לא רציונלי כי ההבדלים בין בני האדם הם שרירותיים. העיכוב להתפתחות הדמוקרטיה בעולם הוא תרבותי. יש בעיות במדינות עם סכסוכים אתניים כי קשה ליישב מחלוקות כאלה. כבוד הוא משהו שאי אפשר לחלק לשניים, למשל, כבוד למקומות קדושים.

מ: פוקויאמה חושב שיש גם הבדלים בין הדתות השונות.

ד: כן, יש דתות שיוצרות הירארכיה בין אנשים כמו ההינדואיזם בהודו שמחלק את החברה לקסטות או הקונפוציאניזם בסין שמדגיש שהחברה בנויה בצורה הירארכית. יש דתות טוטליות כמו היהדות האורתודוקסית והאיסלם, שרוצות לשלוט בפוליטיקה ולא מוכנות לסגת למרחב הפרטי של כל אדם, להיות רק סוג של סגנון חיים מועדף.

מ: ויש גם סיבות כלכליות.

ד: כן, מדינות שיש בהן אי שוויון גדול ואיבה בין המעמדות מתקשות ליצור דמוקרטיה. כמו שקרה באמריקה הלטינית, שם המורשת של האימפריאליזם הספרדי יצרה שכבה של בעלי אדמות עשירים והשאר היו חסרי כל. לכן לקח להם הרבה זמן להגיע לדמוקרטיה.

בעיה נוספת היא מדינות שאין להן חברה אזרחית חזקה שמעודדת תרבות דמוקרטית. אם אנשים לא מורגלים לדמוקרטיה בגיל צעיר, כמו למשל, בחירות למועצת התלמידים בבית הספר, אז קשה להם יותר להפנים את הרעיון כשהם גדלים.

בחלק הבא נשמע על שאר הרעיונות של פוקויאמה, שהם מעניינים לא פחות –מוסר עבודה, קריסת הילודה, נהנתנות והעתיד של הליברליזם.