תמונות חורף בתל אביב. הקרירות האפרורית הצחה, המייבאת מעט חגיגיות לרחובות. עצי הברכיכיטון באבן גבירול, הנלעגים בזרותם הבולבוסית גם בשלכת. שני דרורים חופזים-קופצים בתחנת האוטובוס. בשדרות ח"ן האופק מעמיק, ובדיזנגוף היסטוריה, הכיכר נהרסה.

ומי יכתוב על כל זה?

בתל אביב בחורף מתבהר לרגע מהו הדבר, שכה חסר ללב במשך זמן כה רב, עד שאולי שכחנו. הישראליות. מלאכת החולין הקטנה-גדולה של טוויית כרוניקת הקיום הישראלי והטענתה במלים וחרוזים, דימויים ותיאורים, זיכרונות והרהורים, ריאליזם וליריקה, פיוט וגרוטסקה, היתול וכובד ראש. כשפעם היה צריך – היה נתן אלתרמן, שכתב על דצמבר, הנותן "כוחות גנוזים להרוגי התמוזים", נעמי שמר שעלצה בשניים תחת מטרייה אחת, מאיר בנאי שייחל לגשם, ועלי מוהר שהשיב במזמור על קיץ עירוני בו "הידיים, הכתפיים, השפתיים, הפנים – הכול קלוי". האם החורף והקיץ לא היו דלים יותר בלעדיהם? והיה יעקב שבתאי, שהתבונן בנפש האדם המשתקפת באלנבי ובן יהודה המתפוררים, ויהושע קנז שמצא חסד באותן מרפסות השיכונים. נתן זך שראה "ציפור רבת יופי", וחנוך לוין שקנטר: "מה אכפת לציפור?" אברהם חלפי כתב על שלושה חתולים, שני שיכורים ותוכי אחד, לאה גולדברג על כלבלב ברחוב ארנון, חיים גורי על פנס בודד ולהקת כוורת על מכולת. יהונתן גפן תהה על תקפות האגדות ב"יכול להיות שזה נגמר", שלומי ברכה ומשינה היו נורמלים ונסעו לים, ואסי דיין ב"שמיכה חשמלית ושמה משה" שלח את תל אביב וישראל במעטפה ל"קיבינימט". כשתם השבוע, דורון רוזנבלום בטוריו ב"הארץ" קִטלג, פירש, רומם והגחיך את מדורי הגוף והנפש של הישראליות.

זהו מבחר קטנטן מרשימת יוצרי הישראליות, רַשמיה ומתעדיה – שפעלו כמובן שלא במתואם, אבל לבסוף, במתיבת תהודה משותפת. זו הייתה ישראליות מקורית, לא ממערב ולא ממזרח, בלי לשקוע בערגה לסנדלים ולקיבוץ, באוריינטציה מודרנית ופתוחה, אך לא מופרטת – ישראליות ששווה להיות ישראלי בשבילה. חלק מהמוזכרים אינם עימנו, מקצתם עוד פעילים, ומקצתם רחקו מהעין. זה היה הזמן לדור חדש לעשות במלאכה. להמשיך לפי דרכו את המורשת, ולהוסיף יריעת משיחות מכחול ישראליות טרייה. משום מה, זה לא לגמרי קרה. לא משום שהכישרון פס מהעולם. זו התשוקה שנדדה למקומות אחרים – שנתפסים כיום כחשובים יותר: הזהות היהודית, ארון הספרים העתיקים, העדתיות, הגעגוע לעבר הגלותי – ובה במידה, להבדיל, החוויה הגלובלית. לישראליות לא נשאר מי שיכתוב עליה. לא טורים ולא סאטירה, לא שירים ליריים ולא פזמוני יום-יום, לא מעשיות ושירי ילדים, לא מחזות ומערכוני נונסנס.

כלומר, לא הפסקנו לכתוב על דברים שקורים בישראל. כותבים על ישראל הרבה – אבל לא על הישראליות, עוסקים ביחידים וקבוצות בחברה הישראלית – אבל אין עוד יומרה לתפוס את המצב הישראלי, יוצרים תרבות בעברית – אך לא תרבות עברית. מוסיקאים אזרחי ישראל מחברים שירים בישראל – והם אינם נשמעים כמוסיקה ישראלית. כי כתיבה על ישראליות אינה רק כתיבה המתרחשת בישראל. זו כתיבה עם תודעת שייכות ייחודית למקום הספציפי הזה, דווקא אליו, מחויבות ועניין ייחודיים – למקום הגיאוגרפי ולרקמה האנושית, הלאומית והתרבותית שלו. זו כתיבה שמכירה בקיום סיפור ישראלי גדול, מתמשך, שמתרקם מבין פרטיו, ומכירה בהיותה שותפה בעלת תפקיד ביצירתו – וגם בשיפוטו, בדאגה, בקינה. כתיבה שגם בעיסוקה באישי או האוניברסלי נותרת סקרנית לממד הישראלי שבדברים, ומהדהדת במרכיבים הלוקאליים משמעויות ספרותיות, חושניות, סמליות ופסיכולוגיות. כתיבה שמערבבת תדיר ובטבעיות בין ה"אני" ל"אנחנו", האינטימי והכללי, המשקפים זה את זה במראה דו-צדדית, ומסוגלת לדמיין קולקטיב ישראלי כמו-משפחתי כנמען שלה; כתיבה שייחודה בכך שירשה מהציונות את תפיסת הישראליות כדואליות של הוויה ורעיון, ממשות ואוטופיה, כך שגם המציאות הארצית ביותר מושגת ונכספת גם יחד, במתח פורה וחוסר שקט מתמיד של מפעל שלא הושלם. כתיבה של בני בית, ילידים מבחירה, שלאו דווקא נולדו במקום, אולם עשוהו ואת העברית למולדת, התמסרו להם, וידעו להניח לעבר – ומכיוון שהישראליות נותרה להם מחוז חפץ, שאפו להצטיין ולהגיע אליה.

אלא שהתחושה היא שמשהו נתקע. הקאנון הישראלי לא נטען מחדש. למרבה האירוניה, מי שלא נרתעים מלשון "אנחנו" ומחיבור בין תרבות ללשון, למיתוס ולפוליטיקה – וכך מוסיפים אניצים משלהם לישראליות – הם כותבים ערבים, כסייד קשוע ועודא בשאראת הנהדרים. רבים מהאחרים עסוקים בפרויקט ההפוך – השתחררות ממה שהם תופסים כלפיתת הישראליות, דחיית הלגיטימיות של הדרישה להתערות ולגבש אתוס ישראלי משמעותי משותף וביטול כור ההיתוך – לטובת ישראליות חדשה ללא רעיון וייעוד, ישראליות של שבטים וסקטורים הנעדרת דרישות מעצמה פרט ל"תחגגו את מה שהנכם", ושהמכנה המשותף הנמוך שלה הוא היהדות הלאומנית-פולקלוריסטית, המכונה כיום "יהדות-ישראלית".

היו ימים שהתואר "ישראלי" שימש לציון שבח, הישג – הרצון היה להתאמץ ולזכות בו. והנה עתה, החורף והקיץ שבים ובאים – וקשה למצוא מלים ישראליות חדשות לחשוב עליהם באמצעותן. יש גבול לחיים על נוסטלגיה. היש להשלים עם חיים בישראל ללא ישראליות?

הועלה לראשונה ב"הארץ"