"עלינו ללמוד לחיות יחד כאחים או שנמות יחד כטיפשים" – מרטין לותר קינג

מאז ומעולם הגזענות הייתה מנת חלקה של מדינת ישראל. לאורך 69 שנות קיומה ישראל התנהלה בצורה גזענית כלפי מיעוטים בתוכה, בין אם היו ערבים, עולים מארצות האסלאם, יהודי ברית המועצות וכמובן יוצאי אתיופיה – לא היה אחד בישראל שלא הרגיש את נחת ידה הגזענית של מדינת היהודים. התופעה החברתית המכוערת והבזויה הזו מרימה את ראשה אחת לתקופה ומציגה תמונת מצב מדאיגה, אוכלוסיה שלמה מודרת מהמרחב החברתי, אחוז בני הנוער הצעירים (מתחת לגיל 16) שנמצאים בכלא גבוה משמעותית מאחוזם בחברה, בני הנוער האתיופים סובלים יותר מהטרדות, הצקות ואלימות משטרתית על בסיס גזע, ולמרות כל הסיוע שמקבלת קהילת יוצאי אתיופיה, קהילה זו עדיין מדשדשת בתחתית הסולם החברתי.

במאמר הזה אציג תמונת מצב כללית על מצבה החברתי והכלכלי של קהילת יוצאי אתיופיה בישראל וכן אציג את מהלכי המדינה המעידים על תפיסה גזענית ומפה וכן אנתח את התנהלות המדינה כלפי קבוצה זו על כך ההיבטים שלה.

היסטוריה בקטנה

כדי להבין איך הגזענות באה לידי ביטוי בישראל צריך להבין מהי גזענות ומתי היא התחילה. גזענות היא למעשה עמדה שלפיה בקרב בני אדם מתקיים קשר הכרחי בין מוצאם לבין תכונות אופי מסוימות, או לעתים גם כישורים שכליים. היחיד אינו נשפט על פי ייחודו האישי אלא על פי השתייכותו לקבוצה בלבד. ברוב המקרים משתמעת מהגישה גם עליונותה של קבוצה אחת על האחרת, והיא משמשת צידוק למעשים ולהתבטאויות שעיקרם העדפה של בני קבוצה אחת על בני הקבוצה האחרת. אנשים ערכו הבחנה על בסיס תכונות קבוצתיות מתקופות קדומות של ההיסטוריה, אך את השורשים המודרניים של תורות שהובילו לאפליה גזעית ולגזענות ניתן לאפיין החל מאמצע המאה ה-19. הסיבות לתופעת הגזענות הן רבות ומגוונות. מבחינה חינוכית, ילדים רוכשים בשלבים מוקדמים של החיים את הנורמות החברתיות שחלקן מבוססות על דעות קדומות, ללא יכולת להטיל בהן ספק (האנציקלופדיה "חדוות הדעות" כרך ב 1983). אטיין בלביר, פילוסוף פוליטי מוכר, טוען כי גזענות נוצרת דרך שיח וייצוגים של אחרות (שם, צבע, מין, מנהגים דתיים) וגיבוש של מטענים רגשיים תוך הענקת צורה סטריאוטיפית לאנשים.

בשנת 1896 פרסם בינימין זאב הרצל, חוזה המדינה, ספר הנקרא "מדינת היהודים", בו הציע פתרון לבעיית היהודים באירופה בדמות בניית מדינה יהודית. בספרו של סמי שלום שיטרית משנת 1999 נטען כי בעיני רוחו ראה הרצל את מדינת היהודים כמדינה יהודית אשכנזית שתיבנה על קהילת יהודי אירופה. בכתביו השונים הרצל מיעט להזכיר את יהודי המזרח ואת יהודי אפריקה, למעט יהודי אלג'יר, שבעיניו התאימו למודל האירופי בזכות צרפתיותם. עוד מוסיף הכותב כי עם קום המדינה, ממשיכיו של הרצל נאלצו להפר את רעיון המדינה היהודית האשכנזית בעקבות השואה הגדולה שפקדה את אירופה ובעקבות סירובם של יהודי ארה"ב לעלות לישראל. ממשיכיו של הרצל פנו ליהודי המזרח ושכנעו אותם בטיעונים דתיים ופוליטיים לעלות לארץ לישראל על מנת לאזן את החלל הדמוגרפי שנוצר. הכותב מציין כי הסיבה לעלייתם של יהודי תימן בתחילת המאה הייתה שהם ישמשו כ"משרתים ועובדים לאשכנזים במושבותיהם".

לאחר קום המדינה, בשנות התשעים של המאה הקודמת, נושא העליות מארצות המזרח ואפריקה היה נושא בוער שהתדיינו עליו רבות בכנסת ישראל ובערוצי התקשורת השונים. סמי שלום שטרית מביא בספרו ציטוטים מצמררים ומטרידים המעידים על האופי הגזעני בו התנהל הדיון בנושא העליות. כך למשל התבטא זלמן שז"ר נשיא המדינה לשעבר ואחד ממנהיגי הציונות והמדינה בנושא בשנת 1951:

"נשלם ביוקר. זה לא ייתכן ככה… באה אלינו עלייה אשר לא טעמה טעם גימנסיה, הם אינם רגילים לכל כך הרבה חינוך, לכל כך הרבה לימוד… נניח אם טוב – נוכל להשפיע שהם יגמרו בתי ספר יסודיים, אבל מה תהיה אז הרמה, איך יהיה אז היישוב, האם אז נוכל להיות אור לגויים…האם היישוב בישראל יוכל להתקיים בלי תוספת אירופאית אנגלוסכסית, יהודים משלנו… משונה אם מדברים על עלייה כאילו זוהי רק עלייה מטוניס… אולי אפשר שיבוא מישהו אחר פעם? אין עלייה רק לאלה אשר להם צפויה קטסטרופה? כל היהדות ממוצא אירופה היא מחוץ לכל עניין העלייה? נדמה לי שזהו תפקידה של הציונות ברגע זה. זהו התפקיד האקטואלי של הציונות: להכניס את היהדות, לאו דווקא את יהדות המזרח, למעגל העלייה".

"אין דבר כזה יהודי שחור!" – גזענות כלפי יוצאי אתיופיה

סיפור עליית יהודי אתיופיה, שידוע לרוב הישראלים כמיתוס בו מדינת ישראל מוצגת כמי שפעלה רבות ונלחמה קשות כדי להעלות את יהודי אתיופיה לישראל, הוא שיקרי ברובו. לא רק שמדינת ישראל לא עשתה הרבה כדי להעלות את יהודי אתיופיה לישראל, היא דווקא התנגדה לכך נחרצות בכל מיני טיעונים שונים שריח הגזענות נדף מהם. ההתנגדות לעליית יהודי אתיופיה החלה אי שם בסוף שנות ה-40, אך במאמר זה לא אציין את כל התלאות שעברו יהודי אתיופיה עד שהגיעו לכאן, אלא אתמקד בבעיות העיקריות שמהן סבלה וסובלת קהילת יוצאי אתיופיה.

יהודי אתיופיה הגיעו לישראל הרבה לפני העליות המפורסמות בשנות ה-80 וה-90. בתחילה מעמדם בישראל היה זהה למעמדם של מהגרי העבודה כיום, המדינה לא הכירה בהם כאזרחים, הערימה עליהם קשיים רבים ופעלה בצורה אקטיבית לגירושם. מראשית הקמת המדינה יהודי אתיופיה שרצו לעלות לישראל נאלצו לעשות זאת באופן בלתי חוקי. בשנות ה-70 החל קרב איתנים בין הביורוקרטיה הישראלית ותומכיה בתקשורת הישראלית, לבין מנהיגי יהודי אתיופיה שפעלו להעלאת אחיהם ואחיותיהם לישראל. הביורוקרטיה הישראלית פסקה בדו"חות ממשלתיים כי "לטובתם של הפלאשים [יהודי אתיופיה, א"פ] עצמם ולטובתה של ישראל יש לזנוח לחלוטין תוכניות כלשהן להעלאתם לישראל", וכי: "מבחינה לאומית-תרבותית זרים הפלאשים לגמרי לעם ישראל. מעולם לא היתה להם זיקה כלשהי לעם ישראל". העיתונות הישראלית יצאה מגדרה להגן על אותם הביורוקרטים וכותרותיה זעקו את מסקנותיו של אותו הדו"ח (אתר "מידה").

כפי שניתן לראות, הגזענות כלפי יוצאי אתיופיה התבטאה בראש ובראשונה בעיקר בפן הדתי. הטענה העיקרית של גורמים במדינה היא שליהודי אתיופיה אין שום זיקה ליהדות. הטיעונים לכך נבעו בעיקר מהעובדה שקהילת ביתא ישראל הייתה מנותקת מהיהדות ושמרה על הגחלת בלי להכיר את היהדות התורנית. עם הגעתם ארצה מוסדות הדת דרשו שיהודי אתיופיה יעברו גיור לחומרה, שכלל בין השאר לימודי יהדות, טקסי חידוש הברית ועוד.

דבר שני שגרם להופעת הגזענות כלפי יהודי אתיופיה הייתה ועדיין צבע עורם הכהה שהבדיל אותם מהיושבים בארץ. בנוסף לצבע, עצם העובדה שקהילת יוצאי אתיופיה הגיעו ממדינה אפריקאית ונחשלת גרמה לכך שהקהילה הודחקה לשוליים החברתיים. מעבר לכך, במאמרים שונים שפורסמו טרם עליית יהודי אתיופיה לישראל נטען כי האתיופים סובלים ממחלה מדבקת תורשתית – דבר שלא תרם להתערותם בישראל. על סמך כל אלו, קהילת ביתא ישראל סבלה וסובלת עד היום מיחס מפלה וגזעני הן מטעם המדינה והן מטעם האזרחים והגופים השונים.

בשנים האחרונות הגזענות התבטאה בעיקר באקטים אלימים של משטרת ישראל כלפי נערים אתיופים. המקרה הידוע ביותר הינו המקרה של יוסף סלמסה ז"ל שנעצר על לא עוול בכפו, חושמל בטייזר ללא סיבה מוצדקת ונזרק בפתח תחנת המשטרה ללא שום סיוע רפואי. סיפורו של יוסף סלמסה ז"ל מתחיל ביום שבת, 1 במרץ 2014, בשעה 19:38, יוסף ישב עם חבריו בגינה ציבורית מתחת לביתו בבנימינה. שני שוטרים ממשטרת זכרון יעקב הגיעו למקום בעקבות תלונה על ניסיון פריצה של אדם חמוש בסכין. השוטרים חשדו בסלמסה, אך הוא הופתע מהחשדות כלפיו וטען כי לא עשה דבר. על פי דו"ח המשטרה, סלמסה תקף את אחד השוטרים באגרופים וניסה לפגוע בו. בתגובה חשמלו אותו השוטרים באקדח אלקטרוני מסוג "טייזר". על פי עדי ראייה השוטרים אזקו אותו בידיו וברגליו ולקחו אותו לניידת. בתחנת המשטרה הוחלט לא לחקור את סלמסה שהיה שיכור, אלא לזמן אותו לחקירה בשלב מאוחר יותר. בשעה 21:05 הוא שוחרר מתחנת משטרת זיכרון יעקב. אביו, טדלה סלמסה, הגיע לתחנה ומצא אותו מוטל ללא ניע על הכביש מחוץ לתחנה, כשהוא אזוק בידיו וברגליו.

האירוע הקשה הותיר צלקות בנפשו של סלמסה הצעיר, הוא לא חזר להיות אדם שמח וחייכן כפי שהיה, ומחוץ לשעות העבודה הסתגר בביתו. יוסף ומשפחתו סבלו מהטרדות חוזרות ונשנות משוטרי תחנת זכרון יעקב. באחת מהפעמים, לאחר שהגישו תלונה למח"ש על התנהלות השוטרים כלפי יוסף, הגיע אליהם שוטר ודרש לבטל את התלונה, וכאשר בני משפחת סלמסה סירבו לעשות זאת, איים עליהם השוטר שאם הוא לא יישן בלילה גם הם לא ישנו. ב-2 ביולי 2014, שישה ימים לאחר איומי השוטרים על משפחת סלמסה, יצא יוסף סלמסה להפסקת צהריים מעבודתו ביקב בנימינה ולא שב. משפחתו דיווחה על היעדרותו למשטרה והחלו חיפושים אחריו. ביום שישי, 4 ביולי 2014, גילה מסוק את גופתו בתחתית מצוק המחצבה בבנימינה. אנשי מגן דוד אדום קבעו במקום את מותו ומסרו הודעה למשפחה, ההורים לא קיבלו אישור לראות את גופתו.

המקרה השני שעלה לתודעה הציבורית וגרם להצתה של מחאת יוצאי אתיופיה ב-2016 הינו המקרה בו החייל דמאס פיקדה תועד חוטף מכות משוטרי מג"ב. ב-27 באפריל 2015 פורסם סרטון המתעד תקרית בחולון, בו נראה שוטר יס"מ ומתנדב מכים את דמאס פיקדה, חייל ממוצא אתיופי. לאחר המקרה נעצר החייל פיקדה בגין תקיפת שוטרים, השוטר הושעה והמתנדב שהיה באירוע הוצא משירות המשטרה. החייל שהותקף אמר כי "ההרגשה משפילה, אני סובל מכאבים. הלכתי לחנות שעוזרת לחיילים בודדים, לא ידעתי שיש חפץ חשוד, באתי לשאול את השוטר מה קרה, והוא אמר לי 'תסתובב או שאני לא יודע מה אנשי עושה לך', והתחיל לדחוף אותי. אמרתי לו אל תשתמש בכוח, הוא העיף אותי מהאופניים, והתעמת איתי. אנחנו משרתים את המדינה וזה מה שמקבלים. אמרו לי בתחנה שתקפתי שוטר, הייתי בתחנה בלילה. היום שוחררתי. הם צריכים לעשות את התפקיד שלהם, אבל לא בצורה כזאת מגעילה". עוד סיפר דמאס כי "השוטר אמר לי 'אני עושה את תפקידי ואם הייתי צריך לירות לך כדור בראש הייתי עושה זאת. אני גאה בתפקידי'. התנגדתי שישימו לי אזיקים, לא רציתי אחרי שחטפתי מכות וכולי דם. הרמתי אבן כי פחדתי, הרגשתי שאין לי ברירה. רק רציתי שיתרחקו. השוטר אמר לי 'אתן לך כדור בראש'".

מנתונים מטרידים שפורסמו בנושא בני הנוער הכלואים בבתי הכלא, עולה שביחס לשאר האוכלוסייה וביחס למספר בני הנוער האתיופים בישראל, שיעור הקטינים ממוצא אתיופי בכלא גבוה גדול פי 10 משיעורם באוכלוסיה ומהווים 18.5 אחוזים מהאסירים בכלא אופק לקטינים. שיעור הקטינים האתיופים שהורשעו עומד על 90 אחוזים שהוא גדול פי 3 משיעור ההרשעות בקרב קטינים יהודים לא אתיופים וכמעט פי שניים מקטינים ערבים שהם ערבים ישראלים.

מעבר לגזענות המשטרתית, עובדים יוצאי אתיופיה משתכרים שכר נמוך יותר ביחס לעמיתיהם – יהודים ילידי הארץ, עולים ותיקים מברית המועצות וערבים. אם לא די בפערי שכר המעידים על אפליה, נאלצים יוצאי אתיופיה להתמודד גם עם גזענות קשה במקומות העבודה, בבתי ספר ומוסדות החינוך השונים, בכלי התקשורת ועוד.

גזענות סמויה וגזענות גלויה – מה עדיף?

עם קליטת יהודי אתיופיה הגזענות כלפיהם הייתה גלויה וברורה לעין, כיום המצב גרוע יותר – הגזענות הינה סמויה מהעין. גזענות סמויה היא גזענות המתבטאת באקטים שאמורים לסייע כביכול לאוכלוסיה מוחלשת אך בפועל אקטים אלו מחזקים את הסטריאוטיפ שאוכלוסיה זו הינה אוכלוסיה חלשה. דוגמאות לכך יש בשפע: צעירים אתיופים מקבלים הקלות במוסדות החינוך (בחלק מבתי הספר והמוסדות להשכלה גבוהה רק תלמידים וסטודנטים אתיופים מקבלים הקלות במבחנים ללא צורך בהצגת מסמכים המעידים על כך שהם מאובחנים עם לקות למידה כלשהי), סיוע גורף לכלל הקהילה בכל מה שקשור לדיור והשכלה גבוהה, מסלולים בצבא המיועדים אך ורק ליוצאי אתיופיה ועוד.

לכאורה, הסיוע שהמדינה נותנת לקהילה האתיופית בישראל אכן משפר את מצבה בחברה במידה מסוימת. אך במבט מעמיק יותר, הסיוע למעשה ממשיך לחזק את התפיסה כי הקהילה האתיופית בישראל היא קהילה מוחלשת ונחשלת שזקוקה לסיוע מתמיד. אין ספק שאחרי כל הזוועות שמדינת ישראל העבירה את יוצאי אתיופיה לאורך 30 שנים, המדינה צריכה לפעול על מנת לתקן את המצב שנוצר כתוצאה מהעוולות האלה בדרכים שונות. כפי שצוין, עצם העובדה שהמדינה נותנת הטבות באופן גורף לכלל הקהילה למעשה מנציחה את הסטריאוטיפ שיוצאי אתיופיה הם מוחלשים וכי ללא עזרת המדינה הם לא יצליחו להשתלב כלכלית וחברתית. הסטריאוטיפ הזה לא נכון כלל ועיקר. קהילת יוצאי אתיופיה רואה את עצמה כחלק מהחברה הישראלית ולכן אין שום סיבה שיחריגו אותה ויתנו לה יחס מיוחד, הקהילה האתיופית שווה בזכויותיה וחובותיה לשאר האזרחים במדינה, והמדינה צריכה להפנים את זה ולהתייחס ליוצאי הקהילה בהתאם.

דוגמה לסיוע גורף שניתן, אשר למעשה מנציח הבדלים בין עדתיים, הוא סיוע במימון לימודים גבוהים. ידוע לכולם שהסטודנטים בישראל נחשבים לאוכלוסיה חלשה יחסית בחברה מבחינה כלכלית, רוב הסטודנטים בישראל נאלצים לעבוד במשרה מלאה או חלקית על מנת לממן את התואר וחלקם גם נעזרים בהורים ומיעוטם מתגוררים עם ההורים כדי לחסוך בהוצאות. בהתאם לכך, אין סיבה שסטודנט יוצא אתיופיה שמתגורר בבית הוריו ועובד במשרה מלאה או חלקית יקבל מענק לימודים לכל התואר כאשר חברו לספסל הלימודים עובד במשרה מלאה או בשתי עבודות כדי לממן את התואר שלו. מצב הזה בו סטודנט אחד מקבל הטבה מהמדינה, שניתנת מתוך תפיסה שהוא חלש יותר, יוצרת מצב של אנטגוניזם כלפי יוצאי אתיופיה, או לחלופין מנציחה את היותם חלשים לעומת חבריהם בקרב אוכלוסיית הסטודנטים.

גם במתן מענק לרכישת דירה עבור יוצאי אתיופיה ניתן להבחין בבעייתיות במתן סיוע גורף לעדה מסוימת. בימינו ידוע כי תחום הנדל"ן הוא עסק יקר, ההון הראשוני הנדרש לרכישת בית הוא גבוה מאוד ולא מעט זוגות צעירים מעדיפים להישאר בשכירות או שלוקחים הלוואות גבוהות כדי לממן לעצמם את החלום של בית. על סמך זה איזו סיבה יש לתת באופן גורף לכלל אוכלוסיית יוצאי אתיופיה מענק מיוחד כדי שיוכלו לרכוש בית? במה הם שונים משאר הזוגות הצעירים בישראל שמתקשים לרכוש בית? יתרה מכך, מכיוון שהמענק הזה מותנה בכך ששני בני הזוג יהיו אתיופים, יוצא שאם בן זוג אחד הוא לא אתיופי ההטבה נשללת. אם זאת לא הנצחת סטריאוטיפ אני לא יודעת מה כן.

אנחנו כאן כדי להישאר

תפיסת העולם שלי היא תפיסת עולם סוציאליסטית. אני בעד הטבות לאוכלוסיות מוחלשות בחברה, ולדעתי זו חובת המדינה לסייע למי שחלש וזקוק לעזרה, בין אם רק כדי להתקיים ובין אם להתקדם בסולם החברתי. יחד עם זאת, אני נגד מתן הטבות באופן גורף לאוכלוסיות מסוימות בחברה בגלל שיוכם למוצא אתני או דתי. אם המדינה מעוניינת לקדם את אוכלוסיית יוצאי אתיופיה בישראל, עליה לבדוק בתוך כלל יוצאי אתיופיה מי באמת זקוק לסיוע הזה. לצערי בקרב הקהילה יש לא מעט נערים ונערות שאכן מגיעים ממשפחות קשות יום, ילדים שהם יתומים או ילדים להורה יחיד, שבאמת זקוקים לסיוע זה. אולם מתן הטבה לכל אתיופי רק בגלל שהוא אתיופי, ללא בחינת מצבו הכלכלי, היא התנהגות מפלה שנובעת ממניע גזעני.

מדינת ישראל מסרבת להכיר בכך שחיה בקרבה אוכלוסיה שלמה, שעל פי חוק חיה כאן בזכות שמגיעה לה מתוקף היותה קהילה יהודית, והסירוב הזה נובע אך ורק ממניעים גזעניים. למדינת ישראל יש עוד דרך ארוכה עד שהיא תצליח להכיל את קהילת יוצאי אתיופיה ולהכיר בהם כישראלים לכל דבר. לצערי, נכון להיום, המאמץ מגיע רק מכיוון אחד, מכיוונם של הצעירים שדורשים שינוי, בעוד שהמדינה מבחינתה ממשיכה בשלה. כדי להתמודד עם תופעת הגזענות כלפי בני הקהילה שלי, הדבר הראשון שצריך להיעשות הוא להכיר בעובדה שאנחנו חיים כאן, אנחנו חלק בלתי מבוטל מהחברה הישראלית. אנחנו משלמים מיסים כמו כולם, משרתים בצבא כמו כולם, תורמים לכלכלה כמו כולם, אוהבים את המדינה ונאמנים לה כמו כולם.

ביום שבו מדינת ישראל תשכיל להפנים את העובדה שחיה בקרבה אוכלוסיה מסויימת, תלמד להכיר אותה ולהבין אותה ולהתאים את עצמה אליה, ביום שבו במערכת החינוך הילדים והנוער יכירו את סיפור העלייה האמיתי של קהילת ביתא ישראל, ביום שבו כל ילד וילדה שיראו אתיופי ברחוב לא יצעקו עליו "איכסה כושי" , אלא ידעו ויבינו שהם מדברים עם אזרח שווה לכל דבר שתרם למדינה לא פחות מההורים שלהם למרות הצבע השחור שלו, ביום שבו המדינה ואזרחיה לא יפחדו יותר מהצבע השחור ויבואו עם סקרנות אמיתית ורצון אמיתי להכיר את התרבות האתיופית המרשימה, את ההיסטוריה המפוארת שלה, אז תפתח הזדמנות משמעותית לשינוי והכרה במעמדם של בני הקהילה שלי כאזרחים שווים לכל דבר.