"they don’t really care about us"

פליטי סודן ומהגרי העבודה מאריתריאה הינם בין האוכלוסיות המוחלשות ביותר, אוכלוסייה זו מודרת לחלוטין מהשיח החברתי בישראל, נעדרת זכויות אנושיות בסיסיות ונתונה לתקיפות גזעניות המתבטאות בשלל דרכים.

מאמר זה ינתח את תופעת הפליטים ומהגרי העבודה בישראל מבחינה חברתית וכן אציג את עמדתה של מדינת ישראל כלפיהם.

מאז שהחלה הסתננותם של הנמלטים מאפריקה, נראה היה כי במדינת ישראל לא קיימים כללים והנחיות המתווים מדיניות להתמודדות עם התופעה. מצד אחד זוכים המהגרים להגנה קבוצתית ושוהים בארץ ברישיון , אך מצד שני אין המדינה בודקת את בקשות המקלט שלהם, ומתייחסת אליהם כאל מהגרי עבודה בלא היתר, ולא כאל מבקשי מקלט. בד בבד, המדינה התחייבה בפני בג"ץ לנקוט בצעדי אכיפה נגד מעסיקיהם, אך על רישיונות הישיבה שבידיהם מצוין במפורש שאין הם רישיונות עבודה, מצב הגורם לכך שרבים מהם אינם מצליחים למצוא עבודה. כתוצאה, הם נדחקים למצב של עוני ומצוקה ,ובהעדר יכולת כלכלית הם מתרכזים באזורים של אוכלוסיות מוחלשות,תעשיות ופשע,שם עלות המחיה נמוכה. עובדה זו הביאה לתסיסה ומרירות בקרב תושבי הקבע.

"הסודנים הם סרטן בגוף שלנו" – גזענות נגד מבקשי מקלט
ההסתננות מאפריקה לישראל החלה באמצע שנות ה-90 של המאה ה-20, ההערכה היא כי עד 2012 , עת הוקמה הגדר על קו הגבול בין ישראל למצריים, נכנסו לישראל כ 65,000 מסתננים מאפריקה. על פי נתוני רשות האוכלוסין וההגירה במחצית 2017 שהו בישראל 38,540 מסתננים רשומים, לא כולל ילדים שנולדו בישראל. 99% מהם אזרחי אפריקה, מתוכם 72% אריתראים ו-20% סודנים . ישראל נמנעת מגירוש אזרחיהן של שתי מדינות אלו אך מעודדת את יציאתם מהארץ תמורת תשלום, בפרט למדינה שלישית המסכימה לקלוט אותם.

מבקשי המקלט הגיעו לישראל לאחר שבמדינות בהן הם חיו הם סבלו מרדיפות, אלימות, עוני, רצח עם ועוד, כמו כן, מסעם במדבריות היה רצוף בקשים עצומים, חלקם נושאים על גופם עד היום צלקות מאותו מסע אכזרי בדרך לחיים נורמאליים. אף שישראל חתומה על אמנה בדבר מעמדם של פליטים היא לא חוקקה חוקים ייעודיים המסדירים את נושא מבקשי המקלט. המדינה קלטה בעבר פליטים ממספר אזורי עימות כמחווה הומניטרית, כשהמקרים הידועים הם כמאתיים פליטי סירות וייטנאמים בשנת  1977, כמאה פליטים מבוסניה בשנת 1993 וכמאה פליטים אלבנים מקוסובו בשנת 1999. עד שנת 2001 לא היו נהלים בקשר לבדיקת מעמד מבקשי מקלט וממשלת ישראל הותירה בפועל את סמכות ההחלטה בידי הנציגות המקומית של נציבות האו"ם לפליטים.

עד שנת 2007 היו מבקשי המקלט חופשיים להתגורר בכל מקום בישראל בכפוף להחזקת אישור ממשרד הפנים. באותה תקופה רוב מבקשי המקלט התגוררו באזור תל אביב והמרכז, בהמשך הוחלט על מדיניות הגבלת שהייה גיאוגרפית ונאסר על מבקשי המקלט לשהות באיזור מרכז הארץ ובערים נוספות. לפיכך,רבים עברו להתגורר בערי הדרום ביניהם ערד, אילת, באר שבע ועוד. אולם התושבים והרשויות בערים הדרומיות כגון ערד ואילת התנגדו בטענה שהדבר פוגע בצביון הערים. בעקבות כך, מבקשי המקלט סבלו מיחס עוין, השפלות, אלימות, גזענות מצד תושבי הערים. בשנת 2009 בעקבות החלטת משרד הפנים, בוטל נוהל גדרה-חדרה ומבקשי המקלט שבו להתגורר בערי המרכז, רובם המכריע מתגוררים בדרום תל אביב במתחם התחנה המרכזית הישנה. בשנת 2012 חוקק חוק למניעת הסתננות שקבע כי מבקשי מקלט יכלאו ללא משפט לתקופה של כשלוש שנים, למעט מקרים הומניטאריים חריגים.

"בכל מקום שונאים אותי בגלל שאני פליט" – להיות פליט בישראל
אוכלוסיית הפליטים ומבקשי המקלט בישראל היא אוכלוסיה פגיעה בשל החוויות הטראומטיות שמבקשי המקלט עברו בארצותיהם ובעת בריחתם, הרשויות מתעלמות לרוב ממצוקותיהם הנפשיות, וארגוני הסיוע מתמקדים בצרכים הקיומיים של הפליטים ואין להם די משאבים כדי להעניק להם טיפול נפשי מלא. אוכלוסיית מבקשי המקלט נאלצת להתמודד עם עוני מחפיר, קושי במציאת מקומות תעסוקה הוגנים – ואם כבר מוצאים מקומות תעסוקה הם מועסקים בתת תנאים ומשתכרים בשכר נמוך משמעותית משכר המינימום המותר, הזנחה מצד הרשויות, רדיפות מצד משרד ההגירה, וגזענות ואפליה מצד תושבי ישראל.הם משוללי זכויות בתחומי החיים השונים כמו למשל תחום הבריאות. שכונותיהם מוזנחות ובנוסף לפשע הם אינם אהודים על ידי האוכלוסייה המקומית. מדינת ישראל מפקירה את אוכלוסיית הפליטים ובכך דוחקת עד לקצה גבול היכולת שלהם – וכתוצאה מכך רבים מהם פונים לפשע ויש אף הלוקחים את חייהם במו ידיהם. זאת לצד קיומו של פער תרבותי בין ישראל למדינות המוצא שלהם המקשה על השתלבותם בחיי היום יום בארץ. סודן ואריתריאה הינן מדינות אפריקאיות נחשלות שמושג הדמוקרטיה והקידמה זר להן והטכנולוגיה המערבית אינה מוכרת., הפליטים שהגיעו לישראל ממדינות אלו לרוב לא מכירים מונחים ודרכי התנהגות בסיסים ביותר כגון מים זורמים, בתי שימוש, התנהלות בדיבור עם בני אדם אחרים, חוקי מוסר ועוד.

על מנת לנסות ולסייע לאוכלוסיה זו להתמודד עם חלק מהקשיים איתם הם מתמודדים קמו בישראל עמותות שונות כדוגמת עמותת א.ס.ף המנסות לסייע ולהקל על הפליטים, עמותה זו מציעה לאוכלוסיית הפליטים שירותים סוציאליים, מועדוני נוער, שירותים פסיכולוגיים ועוד. למרות כל הסיוע שניתן, אוכלוסיית הפליטים עדיין מתקשה להתמודד עם הישראליות שדוחה אותם על הסף ומתייחסת אליהם כאל פולשים בלתי רצויים ועושה הכל כדי להקשות את שהותם פה ולגרום להם לעזוב מרצון.

הסטיגמה מצד הישראלים הרואים בפליטים כגורם ומבצע של מעשי אלימות, שוד ואונס רק מחמירה את מצבם החברתי. זהו פן נוסף של הפגיעה לה הם חשופים- גזענות הננקטת כלפיהם על ידי רבים מן הישראלים, כולל פוליטיקאים המנצלים זאת להסתה. מאז 2013 פליטים המגיעים לישראל ופליטים שכבר מתגוררים בישראל ומסרבים להצעת המדינה לעבור למדינה שלישית מועברים במיידית למתקן הכליאה חולות, שממוקם במדבר וחסר תנאים בסיסיים לניהול אורח חיים תקין כגון מזון בלתי מתאים והעדר טיפול רפואי ראוי. הייתה תקופה מסויימת בישראל בה ערוצי החדשות שידרו ללא הרף דיווחים על מעשי אלימות, שוד ואונס שביצעו הפליטים. לא מעט מחלוקות התעוררו בחברה הישראלית לגבי הכליאה, ומספר משפטים נערכו כדי לבטל את רוע הגזרה, ללא הצלחה. בימים אלה מתגבש ניסיון לגרש את הפליטים כולם לארץ שלישית, גם כן לצד ביקורות של קבוצות חברתיות הרואות בכך פגיעה הומניטארית.

עזיבה מרצון – האומנם?
מאחר שעד כה נאסר על גירושם של אריתראים וסודנים, רשות ההגירה מפעילה לחץ בלתי פוסק על מבקשי המקלט, בעיקר באמצעות איום הכליאה ב"חולות", כדי שיסכימו לעזוב "מרצון". דו"ח של א.ס.ף שנכתב בשיתוף המוקד לפליטים ומהגרים חושף כי בחלק מהמקרים גורלם של אלה שעזבו היה כליאה, עינויים ורדיפה מצד השלטונות.
לנוכח התנהלות המדינה כלפי אוכלוסיית הפליטים נשאלות השאלות: למה כל כך בוער למדינת ישראל לגרש אותם מכאן? האם עם ישראל שכח שבעבר הלא רחוק גם הוא היה נרדף ושיווע לעזרת העולם?

עזיבה מרצון הוא מונח מכובס למילה גירוש המוני של אנשים שהגיעו למדינה מסויימת מסיבות הומניטאריות, מונח מכובס למילים רשעות, אכזריות ושנאת הזר. המדינה מנסה לצייר את תהליך העזיבה מרצון כתהליך אנושי ומתחשב בפליטים כשבפועל הפליטים נאלצים שוב להתמודד עם רדיפות, התעללויות, עינויים קשים ועוני מחפיר. העדויות שהתקבלו מפליטים שעזבו מרצון את ישראל לרואנדה ואוגנדה מזעזעות ומתארות מצוקה בלתי נסבלת.

בגלל הקושי הנורא שאיתו התמודדו בהגיעם לרואנדה/אוגנדה, רבים מהפליטים עשו הכל על מנת להימלט משם ולהגיע לארץ אחרת:

"הגענו לשם (למחנה פליטים בלוב) ברכבים סגורים,
לא יכולנו לראות את הדרך ומה קורה מחוץ למחנה,
כשאתה בפנים אתה לא יכול לצאת. חדר קטן עם עשרות אנשים.
אין מים זורמים, אין ניקיון, אין שירותים, בנים ובנות ביחד".
"מסוכן מאוד. כמעט לא נותנים אוכל, אם יש לך מזל אתה אוכל.
השומר, מה שבא לו הוא יעשה לך. כל הזמן חולים. היינו שם 25 ימים".
"אין לך מקום לשבת. אחת הסירות טבעה וכולם מתו בסירה.
מלא אנשים, מלא ילדים. הכרתי משפחה עם שני ילדים שמתה שם".

ואלה רק מעט מהעדויות הנוראיות על מסעם של הפליטים מישראל לרואנדה/אוגנדה, דרך מחנות הפליטים בלוב עד למדינות אירופה השונות.

סוף דבר – היש תקווה?
אוכלוסיית הפליטים היא אוכלוסייה מיוחדת ורגישה במיוחד שדורשת התייחסות שונה בתכלית ממה שמוכר למדינת ישראל. הייתה תקופה מסויימת בישראל בה ערוצי החדשות שידרו ללא הרף דיווחים על מעשי אלימות, שוד ואונס שביצעו הפליטים. כל המדינה הזדעזעה קשות למשמע מקרים אלו ומיד פרצה תופעת גזענות מטורפת ומכוערת במיוחד בניצוחה של המדינה. מנהיגים המזוהים עם הצד הימני של המפה הפוליטית השתתפו בהפגנות, כינו את אוכלוסיית הפליטים בשלל שמות גנאי וקראו לגירושם מהמדינה. אף אחד לא שאל את עצמו, איך לעזאזל קורה כזה דבר בקרב האוכלוסייה הזאת?

רבים יבואו ויגידו "הסודנים האלה רק אלימות מבינים" "הם פראי אדם שלא יודעים להתנהג". אז כן, אוכלוסיית הפליטים אכן מגיעה ממדינות בהן האלימות היא רבה, התרבות היא כוחנית ושונה והקדמה, הפתיחות והדמוקרטיה הישראלית זרים להם – אבל במקום לכעוס כל כך הרבה על הפליטים בישראל, למה שלא ננסה להבין את המקום שבו הם נמצאים, לנסות להכיל אותם ולראות את העולם מנקודת מבטם, מי מאתנו יודע מה זה לחיות בדחק, בעוני מחפיר, להיות משולל זכויות ולהיאבק על זכותך להיות אדם במדינה שונה? מי מאתנו יודע מה זה להיות קורבן לגזענות ואפליה מתמשכת ואגרסיבית הן מצד הרשויות והן מצד האזרחים?

חלילה שלא ישתמע מדבריי שאני תמוכת במעשי הפשיעה שהתרחשו, אך אני כן יכולה להבין את המקום מהם הם נובעים (למעט מקרי אונס). כשאדם נמצא במצוקה פסיכולוגית, נפשית וחברתית, כשהוא נדחק עד לקצה עד שהוא מבין שכבר אין לו מה להפסיד ולא משנה מה הוא יעשה הוא תמיד יחשב לרע – אז לעתים קרובות הוא יעדיף לפנות לפתרון הקל – לפשע.

משיחות שעשיתי עם חלק מהפליטים הסודנים שפגשתי, עולה כי חלק מהם מעדיפים לפשוע כדי להגיע לכלא ולקבל דברים אלמנטאריים שאין להם בחוץ כמו מקלחת חמה, שלוש ארוחות ביום, חשמל, טלויזיה ומעל הכל בטחון בסדר החיים שלהם. יש דרכים אנושיות להתמודד עם תרבות אחרת ושונה, כן אפשר לעזור לאנשי התרבות החדשה להתאקלם במדינה החדשה אליה הגיעו – אם רק רוצים. אם רק מדינת ישראל הייתה דואגת להסדיר את מעמדם של הפליטים במדינה זה כבר היה פותר חצי מהבעיה. נכון, עדיין יהיו כאלה בקרבם שיעדיפו לפשוע ולא ללכת בדרך הישר, ומקומם של אלה הוא בכלא עם שאר הפושעים – אבל זה לא מכליל את כלל אוכלוסיית הפליטים בישראל.

לא כולם רעים, לא כולם פוגעים באחרים.

לאורך הדורות העם היהודי התגאה בעובדה שהוא "אור לגויים", אבל בשעת מבחן המשפט הזה התמוסס ונעלם כלא היה, בשעת המבחן הנוכחית מדינת היהודים אינה מראה רגישות ורצון לקבל את האחר לקרבם וללמד אותו את מה שהוא לא יודע.