או: האם אלוהים ברא את האדם או האדם את אלוהים?

הרשו לי קודם כל לנקות את השולחן, שדברים יהיו ברורים מההתחלה: אני לא מייצג אף ארגון או חברה, לא בא להטיף או לשנות דעה של אף אחד, אני לא משתייך לשום קבוצה רוחנית, כת או דת שמנסה להפיץ את רעיונותיה בדרכים ערמומיות. כל מה שכתוב כאן נכתב על דעת עצמי בלבד כחלק מהחופש לחקור, להטיל ספק ולפתח את התודעה. מדוע חשוב לי כל כך להדגיש זאת? כי כשמדובר בנושא נפיץ כמו אלוהים, אנשים עלולים להיפגע או להגן על אמונותיהם בחירוף נפש ומטרתי כאן היא להביע את השקפתי. לא יותר ולא פחות.

תמיד חיפשתי אחר אלוהים – חיפשתי אותו כמעט בכל דת אפשרית, במדע, בפילוסופיה, בתפילה ובהתנסויות רוחניות עזות. אך אני לא היחיד, האדם עוד משחר היותו שיווע למשמעות, לדעת שאנחנו לא לבד, לדעת שיש איזה סדר והיגיון נסתר אי שם. אז איפה מתחילים כשחוקרים את הלא ידוע? מתחילים קודם כל עם מה שידוע.

האדם המציא דברים נפלאים, אך ללא ספק אלוהים הוא מהמבריקות שבהמצאותיו. לפני חמשת אלפים שנה היינו עובדי אלילים. נתנו משמעות לשמש ולכוכבים וסגדנו לפסלים בדמות זאוס, אפולו ושיווה. עם הזמן, הולדנו מתוך אותו פוליתאיזם את הדתות האברהמיות, שהמרכזיות בהן – היהדות, הנצרות והאסלאם סיפרו לנו שאלוהים הוא מקור הבריאה ומכיוון שלא ניתן לראות אותו, כוהניו ישמחו לתווך בינינו ולפרש את חוקי המוסר שלו. עוד סיפרו לנו (או יותר נכון אנחנו סיפרנו לעצמנו), שמי שיאמין בו יתוגמל ומי שיכפור, ייענש קשות, אם לא בעולם הזה אז בוודאות "בעולם הבא".

חלפו עוד כמה אלפי שנים, התבגרנו, ובגד האמונה כבר החל לוחץ על גופנו והיינו צריכים דת חדשה שתשקף את החשיבה המודרנית, לפיכך יצרנו את ההומניזם ושמנו את האדם במרכז. האמונה העיוורת נושלה מנכסיה והחשיבה המדעית תפסה את כס השלטון: משה קרע את ים סוף? אלוהים נגלה לעם ישראל בסיני? מצוין. תביאו לנו הוכחות וראיות ועד שאין כאלו, מבחינתנו הוא לא קיים. וכך התחלנו לאט אך בטוח להרוג את אותו האלוהים שאנו יצרנו.

דארוויניזם, רוחניות ומדע.

קולנו נשמע, בין היתר, דרך גרונו של ביולוג בשם צ'ארלס דארווין, שניפץ את מיתוס הבריאה ודיבר על אבולוציה, ודרך פילוסוף בשם פרידריך ניטשה שהכריז שאלוהים מת והדתות כבר לא רלוונטיות. והאדם שוב הרגיש לבד אך כבר לא יכול היה להסתפק בדתות וחיפש מתווך אחר.

את הוואקום הזה מילאו בשמחה המורים הרוחניים ומיני גורו שהכריזו: "אני אדם בדמות אלוהים. מודעותי התמזגה אתו באופן מלא ואין בינינו יותר דואליות. רצונו הוא רצוני". אבל גם הם כמו נציגי הדת, חטאו לתפקידם המקורי ובמקום לשמש כאצבע מכוונת, דרשו ציות והירארכיה וכך, הפולחן שהתפתח סביבם רק הקטין את חסידיהם במקום להעצים אותם.

אם כך מתבקשת השאלה, איך לכל הרוחות משלבים בין חיי משמעות וקדושה לבין החופש להטיל ספק ולחקור? התשובה, בשתי מלים: תודעת בורא. תודעת האדם היא זו שבראה את הרעיונות בדבר גלגול נשמות, גן עדן, גורל כתוב מראש ומשמעות החיים. היא זו שבראה את ההבדלים בין דת לדת כשכתבה את ספרי הקודש. כל גילוי פילוסופי, אינטלקטואלי או רוחני נוצר קודם כל בתודעה שלנו. הגיע הזמן לשים דברים בפרופורציות – הבריאה לא יכולה להיות גדולה יותר מהבורא. עד היום האדם תיפקד כאל לכל דבר וכל מה שנותר לו הוא להכיר בכך.

על פי מה שאנו יודעים כיום מתוך השיטות המדעיות שפותחו בתחום הגיאוכרונולוגיה, כדור הארץ נוצר לפני 4.5 מיליארד שנה. לפני כ-2 מיליארד שנה הופיעו צורות החיים הראשונות; יצורים חד-תאיים. לפני כחצי מיליארד שנה הונחו היסודות לכל שושלות האורגניזמים שאנו מכירים היום. המינים הראשונים של האדם הופיעו לפני כ -2 מיליון שנה, בני אדם מודרניים התפתחו לפני כ -200 אלף שנה ורק לפני 5000 שנה התחלנו לתעד דברים על הכתב. האם הטבע לבדו היה מצליח לבנות ערים גדולות, לוויינים וחלליות? סביר מאוד להניח עד כדי ודאות מוחלטת שהתשובה היא לא. הטבע החל במרוץ הזה הרבה לפנינו, אבל האדם הוא זה שהגיע ראשון לקו הגמר.

אם כך למה לייחס את ההצלחה למישהו אחר ולא לזכות בכבוד שמגיע לנו ושהושג בעמל רב?

ניסים, אמונות וגורל.

אין הוכחות לכל הניסים המתוארים בתנ"ך, אבל אנחנו יודעים שמישהו סיפר אותם. המישהו הזה הוא אדם. מי סיפר לנו על קיומו של אלוהים? אדם. מי המציא את הדתות? אדם. מי יצר את האמונה באלוהים? אדם, אדם, אדם. אנחנו הולכים לבית הכנסת, למסגד או לכנסייה כדי למצוא נחמה ומשמעות אך הנחמה נמצאת שם רק כי אנחנו המצאנו אותה. אנחנו מסתכלים לשמיים בחיפוש אחר תשובה שנמצאת מתחת לאפנו. זה תמיד היינו אנחנו. אנחנו בראנו את הכול.

גם גורל הוא לא יותר מאשר תוצאות של הבחירות שלנו במפגש עם בחירות של אחרים. ומי הם אותם אחרים אם לא בני אדם? אנחנו בראנו את החיים שבתוכם אנו מתקיימים ולא להפך. תודעת הבורא שלנו כה גדולה, שיש מקום בתוכה גם למאמין האדוק ביותר וגם לאתאיסט. לפני כל ויכוח פילוסופי בדבר משמעות החיים, לפני כל קונפליקט באשר למהות קיומנו נמצא אדם שהגה את הרעיונות הללו.

חשוב לי להבהיר, אני לא אומר שיש אלוהים או שאין אלוהים. באופן אישי חוויתי מצבי תודעה של אחדות ושל אינסוף שאמיתות הדברים עבורי בלתי ניתנת לערעור, אבל הבעיה היא לא בחוויה אלא בפרשנות שלה. כאנושות, הגענו לנקודה שבה צורת המחשבה שלנו כבר לא יכולה להסתפק יותר ב"תסמוך עלי ותאמין לי". כל שאר תחומי הקדמה יישרו קו עם החשיבה המודרנית והגיע הזמן שגם אלוהים יצטרף לחגיגה. האדם מעולם לא "ידע את עצמו", הוא תמיד יצר את עצמו. ועד שלא יתגלה אחרת, כל מה שנותר הוא להכיר בעובדה הפשוטה – האדם כבר מתפקד כאלוהים ולכן האדם הוא האלוהים שאחריו הוא מחפש.

ניטשה, אלוהים ואנחנו.

אז נכון, ניטשה כבר הרג את אלוהים אבל הוא לא וידא הריגה וכשמדובר במישהו כמו אלוהים, זה לא מספיק. זה עשוי להישמע מגלומני, יש מי שיגיד אתאיסטי, מה שבטוח -זה מפחיד. מפחיד להכיר בעובדה שאנו לבד בראנו את הכול, שאולי כלום לא מחכה לנו אחרי המוות, שאין גלגול נשמות, שאין חיים לאחר המוות ואין מי שצופה בנו ומכוון את צעדינו. חייכתי כששמעתי פעם, איך ראש ארגון פשע גדול שעמד למשפט אמר: "אני לא מפחד מאף אחד חוץ מבורא עולם". הוא לא מפחד לבצע פשעים נוראיים, אבל הוא מלא יראה כשזה מגיע לרעיון שאדם כלשהו המציא לפני כמה אלפי שנים.

אותו רעיון שאנו עצמנו בראנו, גדל לממדים כה עצומים שכבר שכחנו מי כאן הבורא ומי הנברא. אם אנחנו יודעים, שכדי להגשים מטרות עלינו להתגבר על פחדים, מדוע לא ללכת צעד נוסף ולהתגבר על הפחד האולטימטיבי? להכיר בעובדה הפשוטה שכל הישג קטן כגדול באנושות, קרה בזכותנו. לא חיכינו לשום ישועה, פשוט תפקדנו כאלים. כל מה שחסר זו רק ההכרה בכך, ולתחושתי יהיו לה השלכות מרחיקות לכת יותר ממה שנוכל לדמיין.
זה תמיד היינו אנחנו, ולפי כל הסימנים סביר להניח שזה ימשיך להיות רק אנחנו. במובן הזה אלוהים הוא מין שם קוד לכל מה שעוד לא גילינו והמצאנו. בדיוק כמו שהיינו מראים לאדם מתקופת יוון העתיקה חללית שטסה לירח, ניתוח לב פתוח או טלפון סלולארי והוא יהיה משוכנע שהוא חוזה באלוהים חיים, כך עלינו להכיר בתודעת הבורא שלנו כמי שיצרה עבורנו את אלוהים.

היינו צריכים להמציא אותו כדי לקבל נחמה ותקווה, אבל גם כדי לשמור עלינו מכוחנו. לאורך ההיסטוריה, כששליט קיבל לידיו כוח בלתי מוגבל והרגיש שהוא מעל לחוק, ברוב המקרים זה לא נגמר בטוב ולכן יצרנו מנגנון מרסן, מעין כוח בלתי נראה ומרתיע. זה עבד לא רע אבל הגענו לנקודה שההגנה הזו מיצתה את תפקידה וכעת היא בעיקר חונקת את כוח הבריאה שלנו מלממש את עצמו. איננו צריכים עוד לפחד מכוחנו, יצרנו מוסר ומערכת חוקים ברורים שישמרו עלינו הן כחברה והן כיחידים והגיע הזמן להכיר באדם כאלוהות לכל דבר.

אנו ראויים לכך. הרי אפילו את רוב הניסים הכתובים בתנ"ך האדם יכול לעשות בעצמו. למשל "וַיְהִי-אוֹר?" כל מה שצריך לעשות זה ללחוץ על המתג בקיר. "יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל-מָקוֹם אֶחָד, וְתֵרָאֶה, הַיַּבָּשָׁה?" עשינו זאת בעזרת סכרים, הטיית נהרות וייבוש ביצות ואגמים. "יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם, שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה; וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל-הָאָרֶץ?" לנו השליטה לא רק על ריבוי או הגבלה של כל החי אלא הצלחנו להשביח ולשבט זנים שלא היו קיימים כאן מעולם. ובריאת האדם? היא קורת בכל יום, ואם נסיר יום אחד את חוקי האתיקה האוסרים על שיבוטים אנושיים, נוכל גם לברוא בני אדם יש מאין. ובמובן הזה, האדם הוא זה שיצר את אלוהים בצלמו כדמותו.

גורל האנושות, כפי שתמיד היה, ימשיך להיות כפי שאנו נבחר לעצב אותו ותודעת הבורא, להערכתי, היא חלק מהעתיד הזה. אומץ אמיתי לא יימדד בגודל האמונה באל שבשמיים אלא בשחרור כבלי הקונספטים שאנו יצרנו. ובגרות אמיתית תהיה ההבנה שאנו כבר לא ילדיו של אלוהים אלא שהוא הילד שלנו.