הדת שונה בכל תרבות

תופעה מעניינת לגבי הדתות היא שהן שונות זו מזו. אפילו בדבר הפשוט ביותר: השפה שבה מתפללים, השפה שבה הדת כתובה. אצל היהודים זו עברית (או ארמית), אצל המוסלמים – ערבית, אצל ההינדים – השפות ההודיות השונות, וכו'. זו שאלה פשוטה, והתשובה פשוטה גם היא: בכל תרבות הדת לובשת את צביון התרבות המקומית. אבל אם בכל מקום הדת הולכת בעקבות התרבות, סימן שהתרבות הייתה קודם, הלא כן?

אפילו הדתות עצמן לא תכחשנה זאת: רוב הדתות יודעות לספר איך קרה שהן "צצו" יום אחד: בדרך כלל מדובר בהתגלות למורה דת או חכם גדול, או במקרה של היהדות – התגלות לעם כולו במעמד הר סיני. אבל אם הדתות הן משניות לתרבות, כלומר באו אחרי שהתרבות הייתה קיימת כבר, מה הן מוסיפות לה? טענתן של הדתות, במקרים רבים, היא שאנשים היו חסרי מוסר, לא הבינו את משמעות קיומם, ולא ראו טעם לחייהם עד שהדת האירה את עיניהם.

לא מוסריים בלי דת? חיים חסרי משמעות?

חוקרי התנהגות בעלי חיים מספקים לנו ראיות רבות להתנהגות מוסרית אצל חיות. גם ביוטיוב אפשר למצוא סרטונים נחמדים שמצביעים על רגישות של בעלי חיים להתנהגותם והתנהגות אחרים מבני מינם, ו"דרישה" לעמוד באמות מידה שאפשר לכנותן מוסריות. הנה כמה דוגמאות:

ומה לגבי משמעות החיים? מבלי להיכנס יותר מדי לעומק השאלה מהי "משמעות", נראה לי שיהיה נכון להצביע על כך שמשמעות קשורה בהרגשה, ברגש: מלאות, שמחה, והוקרה מצד אחרים על מה שעשינו – אלה נותנים לנו להרגיש שיש משמעות למה שעשינו. גם פגישות עם אנשים אהובים, או קבלה והכלה על ידי אחרים ממלאות אותנו בהרגשה טובה, בתחושה שיש לכל משמעות. גם כשאנחנו מצליחים ליזום ולארגן דברים כמו שצריך, לעזור, ולהשפיע, אנו חשים שכדאי לחיות.

את אלה, כמו את המוסר, אנו מוצאים אצל בני אדם בלי קשר לדת, וחלק מהדברים גם קיימים, ככל הנראה, אצל בעלי חיים: יחס הפרה לעגל שלה, משחק בין חתולים, ליקוק הדדי בין חיות שונות, הצלה של חיה אחת בידי אחרת – כל אלה מזכירים לנו אהבה, תמיכה, הנאה מקשר והתנהגויות דומות שאני מכירים מעצמנו.

הדת למדה על מוסר ועל משמעות מן התרבות, לא להיפך.

הדת משתמשת בכל הרכיבים התרבותיים שעומדים בפניה, אשר גורמים לנו להרגיש שחיינו טובים ומשמעותיים: רוב הדתות מקדמות ומעודדות עזרה לזולת, התנהגות מוסרית, וכיוצא באלה במיוחד בין חברי אותה דת, אך לפעמים גם כלפי אחרים. כאשר אומרים בדת שהאל הוא אבינו שבשמים, פירושו שאומרים לנו: אתם מכירים את ההרגשה הטובה של למלא את רצונו של אביכם? תרגישו אותו דבר כלפי האל. כלומר יש כאן שימוש בתופעה אנושית טבעית, והרחבה שלה לתופעה פחות טבעית, תופעה מומצאת – האל. אב הוא דבר טבעי, שילד או גור לומד להכיר במהלך חייו, והאל הוא מושג מומצא שאומרים עליו שהוא "כמו אבא". ילדים שמחונכים באופן זה יגדלו להיות אנשים שיכולים להרגיש אהבה לאל בדיוק כמו שהם מרגישים כלפי האב. אלה שלא חונכו כך – יתקשו, ואלה שמרגישים לא טוב בסביבתם החילונית, ישמחו "להתחנך מחדש" וללמוד לאהוב את האל בנוסף לאביהם הטבעי, או במקום אב טבעי, חנון ורחום שאולי מעולם לא היה להם.

תופעה דומה מתרחשת בעניין משמעות החיים. כאשר עושים מעשה טוב, עוזרים לזולת או ממלאים משימה כלשהי בהצלחה – מתמלאים הרגשה טובה של משמעות החיים וכדאיותם. בדת מחנכים להרגיש הרגשה כזאת גם כאשר עושים משהו שכשלעצמו אין לו כל משמעות, למשל אכילת אוכל כשר. המעשה עצמו חסר כל משמעות. כל משמעותו נובעת מההקשר היהודי-אלוהי שלו: אוכלים באופן כשר כי אלוהים אמר לאכול כך, ולכן כאשר אוכלים כשר מרגישים שמחים וטובי לב כי עשינו מה שצריך. גם כאן הדבר קל יותר לאלה שמלכתחילה חונכו כך, אבל גם אחרים ישמחו להתחנך מחדש אם לא מצאו משמעויות אחרות בחייהם או במעשיהם.

לסיכום: הדת למדה מוסר ומשמעות מן התרבות שמחוץ לדת, כי אלה דברים שקיימים גם ללא דת.

אז מה הדת עושה בכלל?

אם הדת שואלת ומאמצת ערכים ומעשים מן התרבות, מה ההבדל בין תרבות לדת? מה הדת עושה בכלל? הסתכלות סוציולוגית על הדת מראה שהדת הינה מוסד, כלומר הדת היא מיסוד של התרבות, היא המוסד החברתי שתפקידו להגיד מהי התרבות.

למה הכוונה ב"מיסוד"? ניקח לדוגמא נושא כמו פתרון סכסוכים בין-אישיים. כשיש ריב בין אנשים והם אינם יכולים להגיע לעמק השווה, ומעוניינים לפתור את הבעיה, הם יפנו לאדם המקובל על שניהם ויבקשו ממנו שיעזור להם לפתור את הסכסוך. זו התארגנות חברתית טבעית וספונטנית. אם, לדוגמא, יצוץ רעיון – בדרך כלל ביוזמתו של אותו אדם שמקובל כמגשר ופותר סכסוכים אמין — שאי אפשר סתם כך לפתור סכסוך – מי שרוצה לעשות זאת צריך להשתלם אצל אותו פותר סכסוכים ידוע ולקבל ממנו תעודה, כאן יש לנו כבר מוסד רשמי. האם מוסד רשמי שכזה הוא ישות חושבת בעלת אג'נדה? האנתרופולוגית מרי דאגלס פרסמה ב-1986 ספר בשם "איך מוסדות חושבים" (How Institutions Think). המוסדות, כמובן, אינם חושבים כי הם אינם אנשים, ואולם כפי שדאגלס מראה בספרה, לא רק שיש חשיבה מוסדית, גם החשיבה של בני האדם מושפעת ממוסדות ונשענת עליהם שהרי מוסדות כגון דתות או משטרים מסוימים מגדירים למאמינים/נתינים מה מותר לחשוב, להרגיש וכו'.

מוסדות אמורים לענות על צרכים חברתיים. מוסד כמו זה המעניק תעודת פותר סכסוכים הוא מוסד נחוץ, הדואג לשמירת הידע בעניין פתרון סכסוכים, ולהעברתו באופן שיטתי לדור הבא. מן השלב שבו המוסד שלנו קיים, התעודה היא המאשרת לאדם לפתור סכסוכים, ולא אישיותו של האדם. הכוונה הייתה, כמובן, שהתעודה תוענק רק למי שראוי לה, אבל כמו שדאגלס הראתה חלק מן האג'נדה של כל מוסד (בדומה לארגון אצל מקס ובר) הוא שמירה על קיום המוסד עצמו, כך שאם, במקרה התיאורטי שלנו, לא יהיה אף אדם הראוי לתעודה, היא תינתן, בכל זאת, לראויים פחות, ולו אך כדי לשמור על המשך קיומו של המוסד.

אפשר לזהות שיש כאן מתח בין הרצון לשיטתיות ויעילות במוסד, לבין הקיפאון הנובע מכך שהמוסד לא ישתנה בקלות, גם אם הוא כבר מקובע לגמרי ומתפקד רק באופן פורמלי בלי למלא את המטרה שלשמה הוקם.

אז מה זה קשור לדת? גם דת היא מוסד חברתי מכוון. מה היא ממסדת? היא ממסדת את התרבות. כלומר היא לוקחת לעצמה ומקבלת מחבריה את הסמכות להורות על התכנים התרבותיים של החברה. הדת קובעת למאמיניה מה נכון, מה מותר ומה ראוי, וכמובן, מציבה בראש סדר היום שלה, גם אם לא בגלוי, את המשך קיומה.

הדת היא מוסד תרבותי שתפקידו לאשר ולאשש את התרבות. כדרך כל מוסד, נטייתה של הדת לא להשתנות בקלות, וכן לשכנע את המאמינים שהם לא יוכלו להסתדר בחיים בלעדיה. כאשר אנשים מחונכים לכך, הם פונים אל הדת כל אימת שהם רוצים לדעת מה נכון או לא, איך צריך להתנהג, איך צריך להרגיש, מה המשמעות של כל דבר. מכיוון שכל אדם נקלע למשברים ונמצא לפעמים בעמדת חולשה ופגיעות, ולא תמיד אנו מקבלים את התמיכה הרגשית לה אנו זקוקים, לדת יש נוכחות דומיננטית בכל החברות האנושיות.

פינת הגאון

דת היא ארגון חברתי בעל אספקטים פורמליים ובלתי-פורמליים שלוקח על עצמו (ומקבל מהחברים בו) את הסמכות לקבוע את השיח התרבותי, כמו גם לקבוע מה לגיטימי ומה לא. אין פלא שמוצאים בדת ערכים אוניברסליים ומכילים כמו גם ערכים פרטיקולריים ומפלגים; הדבר נובע הן מאופייה של הדת כארגון חברתי (המחייב הצבת גבולות לקבוצה והאחרה – othering), והן מתוכנה (תרבות, ארגון חברה אנושית, הנוצרים באופן ספונטני כדי למנוע סכסוכים, להשיג לכידות חברתית, להצביע על הגבול הברור בין "אנחנו" ל"הם" וכו').

היתרון בדת הוא שהיא מאפשרת לאנשים לתת משמעות לחייהם על ידי מתן לגיטימציה לנרטיבים וריטואלים מסוימים.

החיסרון הוא שכאשר אנשים מאפשרים למוסד חברתי לקבוע את משמעות חייהם הם מוותרים על עצמאותם בתחום זה. חלק מהאנשים אינם יכולים להעניק משמעות לחייהם; אלה מפיקים תועלת מכך שיש מי שעושה זאת עבורם. אבל אנשים עצמאיים, חופשיים ברוחם ויצירתיים, אנשים בלתי שגרתיים באופיים, עשויים להתקשות לקבל את הסמכות והציוויים של המוסד התרבותי הזה. הדבר נכון לגבי אנשים שקיבלו חינוך דתי, כמו גם לגבי אלה שקיבלו חינוך חילוני. הראשונים יתקשו יותר להיפרד מהמסגרת הדתית, מסיבות רגשיות כגון נוסטלגיה, זיקה משפחתית, הרגל וכו'.