הנושא של אקטיביזם חילוני עולה שוב ושוב בחברה הישראלית. כאשר הסטטוס-קוו משמש כקו הגנה התקפי של הדתיים כנגד החופש מדת בישראל, אשר בעזרתו ניתן לכרסם בהדרגתיות בזכותם של החילוניים לקיים את אורך חייהם כפי רצונם, אנחנו רואים כיצד דמויות שונות בתקשורת הישראלית דורשות מהחילוניים לצאת ולהילחם על זכויותיהם. השאלה היא מדוע זה לא קורה מספיק? מדוע ההתארגנויות החילוניות הינן עדיין תופעות בשולי החברה הישראלית, בעוד שאקטיביזם דתי סוחף אלפי מפגינים דתיים לרחובות? על מנת לנסות לרדת לעומק הסוגיה התחלתי לנהל שיחות עם חברים, וברצוני כאן לשתפכם בדיונים אלו.

גילי הוא דוקטורנט איתי באוניברסיטת בן-גוריון, בקמפוס שדה בוקר. גילי חוקר נושאים על התפר של גנטיקה, מתמטיקה ואקולוגיה. הוא סיים תואר ראשון במתמטיקה ופילוסופיה, ופעיל בנושאי שמירת טבע. בדיאלוג ביני לבין גילי ניסינו לענות על השאלה האם הרצאתו של ריצ'רד דוקינס על אקטיביזם אתאיסטי רלוונטית לחברה הישראלית, ובאופן כללי במה שונה החברה הישראלית מהאמריקאית בצורך של הומניזם אקטיבי.

ע: במה הצורך להומניזם אקטיבי בישראל שונה מהצרכים בחברה האמריקאית למשל?

ג: אני חושב שראשית כל חשוב להתדיין על השאלה האם צריך הומניזם אקטיבי באופן כללי,ומה התפקיד של אקטיביות בהעברת רעיונות הומניסטיים. לדעתי, מדיון כזה נוכל אולי להעמיק לרזולוציה חדה יותר, ולשאול את השאלה הספיציפית יותר, והחשובה, על התפקיד של הומניזם אקטיבי בישראל.
הומניזם, בתור מערך של ערכים, נבדל ממערכי ערכים אחרים כגון דתות, קומוניזם או פשיזם, משום שאחת מהנחות היסוד של ההומניזם הינה שהערכים נגזרים מתוך עצמנו, מהאדם, ולא מכל גורם חיצוני כלשהו. כאשר אנו מאמינים שהערכים של אדם נגזרים מעצמו, נראה שאיננו מתעדפים ערכים של אדם אחד על פני אדם אחר, ולכן לא ברור מהו התפקיד של אקטיביזם – במובן של שכנוע ב"צדקת" הערכים שלנו – בנוגע להומניזם. לכאורה, נוצר רושם שהומניזם אמור להיות אדיש למצב הערכים של אנשים אחרים כל עוד הם לא פוגעים ישירות בערכי ההומניזם עצמם (חשיבות חיי אדם וכו'). מכיוון שאין "טוב כללי" מעל האדם שממנו נגזרים ערכים, אין, כביכול, בהומניזם מקום למאבק בין-תרבותי ובין-ערכי. אולם, וזו הבחנה חשובה לדעתי, האדישות ההומניסטית בסגנון ,live and let live, אינה נגזרת מההומניזם. למעשה, האדישות הזו מוצדקת רק כאשר אין מערך ערכים אחר בסביבה התרבותית/חברתית שמערער על הלגיטימיות של ההומניזם, או על אי אילו מערכיו. אם ישנו מערך ערכים שמדכא, ברמה הפילוסופית או ברמה המוחשית, ערכים מערכי ההומניזם, למשל על ידי מניעת אפשרות מאנשים לממש, או אף להכיר, את העקרונות החשובים להם, אזי אותו מערך מערער את הלגיטימיות של ההומניזם. אין צורך שהומניסטים יוותרו על נקודת המבט שמדגישה את ערכי הפרט על מנת להתנגד למערך שמערער על ערכי הפרט הללו לגבי קבוצה שלמה. הומניזם אינו משמעו אנוכיות, והומניסטים כקבוצה צריכים לזכור שלמרות שכל אדם הוא ישות עצמאית מבחינה ערכית, יש משהו שמאגד את אותם פרטים שמגדירים את עצמם הומניסטים כקבוצה – ערכי ההומניזם – וכאשר ערכים אלו מותקפים ברמת הקבוצה, יש צורך באקטיביות על מנת לקעקע את הדה-לגיטימציה, לטובת הפרט והכלל.

אני חוזר לשאלה המקורית שלך, לגבי אקטיביות הומניסטית בישראל. מכיוון שלדעתי אקטיביות הומניסטית נגזרת מהקונטקסט התרבותי, כלומר מהנוכחות ומהאופי של מערכי-ערכים אחרים בסביבה התרבותית-חברתית, אין בהומניזם אקטיביות אינהרנטית, בניגוד לאקטיביות של דתות, קומניזם, או פשיזם. יש מקום לאקטיביות הומניסטית רק בקונטקסט של איום. כאשר ההומניזם נתקל במערכים אחרים המאיימים עליו, זה משפיע על האופן של האקטיביות הנדרשת. למשל, בארה"ב הקונטקסט הדתי בארה"ב שונה מזה של ישראל. בארה"ב הקבוצות הדתיות, בהכללה, רואות בספרי הקודש טקסט היסטורי-מפורש המתאר את המציאות עצמה, מה באמת היה. זוהי התפיסה הדתית הרווחת, בעיקר במרכז ארה"ב, אבל תפיסה זו גם משפיעה על האופן שבו אלו שמגדירים את עצמם חילונים מבינים את הגישה הדתית. הם תופסים את האיום, אנשי הדת, ראשית כל כאנשים שמאמינים שהיה ישו והוא עשה ככה וככה. זו ההתמודדות שלהם, ויכוח לגבי עובדות היסטוריות ומשמעותן על חייהם. בארץ, יש הפרדה די ברורה בין ציבור דתי שמחזיק באמונה נאיבית מסוג זה המפרשת את הדת ראשית כל כדיווח היסטורי – ובארץ ציבור זה יחסית מופרד חברתית/תרבותית משאר החברה – לבין ציבור דתי בעל תפיסה דתית פחות נאיבית. למעשה, מלבד במישור הפוליטי-כלכלי, החילונים וההומניסטים בארץ לא ממש מתמודדים עם העמדות הדתיות הנאיביות, ואין בארץ באמת ויכוח רציני ובעל השלכות עקרוניות אם היה אברהם או לא. לעומת זאת, ישנו ציבור גדול של "מאמינים", שמחזיקים בעמדה שמנסה לפשר בין הסתירות שבספרי הקודש לבין המציאות לאחר המהפכה המדעית, ורואים בכתבים מערך ערכי יותר מאשר דיווח היסטורי (הם עדיין מאמינים שכתבי הקודש מהווים דיווח ההיסטורי, אך זה איננו העיקר מבחינתם). גם אם הם לא מודים כלפי חוץ או כלפי פנים בכך, הם מדגישים את הפן הערכי יותר מאשר את הפן ההיסטורי. לכן בעוד שהומניסט אקטיבי בארה"ב ידרש להתווכח ולהתדיין על עובדות היסטוריות ואופי המציאות, הומניסט אקטיבי בישראל נדרש לדיון אחר לגמרי, יותר ברמה הערכית והפילוסופית. הדיון אינו נסוב על מהי האמת, אלא על מה נכון, למשל על האם יש הצדקה מוסרית ליחס שונה כלפי נשים או אזרחים מדת אחרת. השאלה המרכזית פה נוגעת לערכי מוסר.

ע: אחד מהדיונים הידועים שאני מכיר על הומניזם נעשה בין אביעזר רביצקי וישעיהו ליבוביץ'. בשיחתם הם מתדיינים על טענתו של ליבוביץ' על כך שהומניסט שהולך עם עמדתו עד הסוף צריך לראות עצמו כקוסמופוליט, אנרכיסט, פציפיסט ואתיאיסט. מצד שני יש הרבה שיח שמתעורר בשנים האחרונות על שילוב ההומניזם והחילוניות עם היהדות. מוסד "בינה" מקיים ישיבה חילונית, ושואף ליצור שיח פתוח על מקורות היהדות, ולראות בהן כהשראה ולא כמקור סמכות, ומכון "תמורה" חורט על דגלו את הקידום של יהדות חילונית הומניסטית. אז מצד אחד ניראה שקיימת תקשורת ושאיפה לגשר בין היהדות לערכי החילוניות. יחד עם זאת, לא ניראה שיש הרבה שיח של הומניזם חילוני נטול זיקה דתית. הרושם הוא שהמצב הוא יותר דיכוטומי בארצות הברית – מי שזונח את הדת ומכריז על האתאיסטיות שלו רואה את הדת כאם כל חטאת. התחושה שלי היא שבחברה הישראלית עדיין מפחדים מאיזושהי תהום רוחנית שפעורה בפנינו אם אנחנו עוזבים את החבל שהדת משלשלת לנו ממרומים. משהו בסטיגמה של "העגלה הריקה", או בקבלת התווית חילוניות על פני חופשיות, מהדהדת ברקע, ואנשים אתאיסטים נתפסים פשוט כמקרה חמור של חוסר הכרה בנפלאותיו של האלוהים. כיצד לדעתך ניתן להתנער מהסטיגמה הזו של ההומניסט החילוני/האתאיסט/האגנוסטיקן כתינוק שנשבה?

ג: אני חושב שהכיוון של ליבוביץ' ורביצקי נכון, הביצוע מעט לוקה בחסר. כלומר, אני חושב שהדיון הפילוסופי על מה נגזר מ"להיות הומניסט" הוא חשוב ביותר, ורק כאשר נברר לעצמנו מה נגזר משימת הפרט כמקור למערך הערכים שלנו, נוכל להתנער מהסטיגמה שאתה מדבר עליה. הבעיה היא שבהרבה דיונים פילוסופיים מסוג זה מסמנים את המטרה ואז מחפשים טיעונים שיצדיקו אותה. אני לא חושב שזה פסול מעיקרו, זה במהות של הפילוסופיה, אבל צריכים להיות מודעים לכך ולצעוד בזהירות וביושרה פילוסופית, לוודא שאנו מסכימים באמת עם הטיעונים ולא רק עם המסקנות.

ע: אתה יכול לתת דוגמא?

ג: כן, אני אכוון לנושא השיחה שלנו, אקטיביזם. אחד הטיעונים, שלרוב היינו טיעון תת-מודע אך לעתים נאמר מפורשות, הוא שאי-אקטיביזם הומניסטי נגזר מההומניזם עצמו. אפשר לנסות להבהיר לעצמנו את הטיעון הזה, על מנת שנוכל לראות האם הוא מקובל עלינו או לא. אני אפרק את הטיעון:

ההומניזם גורס שהערך העליון היינו הפרט, ומערך הערכים שלנו נגזר מהפרט ולא ממערכת חיצונית לו. לכן, ההומניזם שולל כל ניסיון של פרט לכפות מערך ערכים על פרט אחר, שהרי אז מערך הערכים של אותו פרט כפוי היינו חיצוני לו. לכן, הומניזם צריך לשלול ניסיון כפיה של הומניזם על פרטים ערכים, דהיינו – אי-אקטיביזם.

הטיעון הזה בדרך כלל מבוטא בצורה פחות מסודרת, משהו כמו "למה שאני אגיד למישהו אחר במה להאמין?" או "שכל אחד יאמין במה שטוב לו". זוהי הפסיביות שמאפיינת את ההומניסטים, וחלק מהסיבה לסטיגמה שדיברת עליה מקודם.

על פניו, הטיעון הזה יציב למדי, אין בו קפיצות לוגיות בעייתיות במיוחד. זה בסדר. הנקודה שלי – מכאן אנחנו צריכים להתחיל, להגיד בצורה ברורה ומסודרת מהו הומניזם ומה נגזר ממנו, ביושרה פילוסופית ורציונלית, כהתחלה לכל דיון. זהו דרכו של ההומניזם, ואני מאמין שדיונים כאלו בקרב הומניסטים רק יחזקו את ההומניזם כתנועה.

ע: רגע, אז אתה טוען שפסיביות אכן נגזרת מיסודות ההומניזם?

ג: לא. רק נתתי דוגמה לאופן שבו אני חושב שצריך להתנהל דיון על הומניזם. למעשה, למרות שהטיעון שנתתי, בצורתו האינטואוטיבית, הוא נפוץ ביותר בקרב הומניסטים, הוא פגום, לדעתי. הוא מכיל זהות שגויה בין המשמעות של השמת הפרט כערך עליון לבין הפעולה של הפרט כיצור ערכי. פרט הומניסטי ערכי יכול, ואף צריך, לפעול על מנת שאותם ערכים, כגון חירות הפרט, יכולו על כל הפרטים, לא רק עליו. מכאן יגזר האקטיביזם ההומניסטי. כל עוד ישנם מערכי ערכים אחרים בסביבה התרבותית/חברתית של פרט הומניסטי – כאן נכנס האופן הקונטקסטואלי של האקטיביזם ההומניסטי – אשר מעררים על ערכים הנגזרים משימת הפרט כערך עליון, ומערכי-ערכים אלו פועלים באופן אקטיבי לצמצום חירויות הפרט או הזכות של פרטים למימוש עצמי (למשל), אזי מחובתו של ההומניסט לפעול.
שים לב שהאקטיביות במקרה זה שונה במהותה מאקטיביות-ערכית שאנו מורגלים אליה ממערכים שבהן הערך נגזר מחוץ לאדם, למשל דתות, אבל גם פשיזם, גישות לאומיות וכו'. ראשית, כפי שציינתי, האקטיביות ההומניסטית אינה אבסולוטית, היא איננה ערך, היא נגזרת לוגית מערכים אחרים, והיא תלויית קונטקסט. שנית, אם נחזור לטיעון ה"שגוי" שהצגתי קודם, הוא כן מראה שחוסר-כפייה ערכית אכן ניגזר מערכי ההומניזם. כלומר, הומניסט יכול לפעול להקניית זכויות וחירויות לפרטים אחרים, וזה כולל במקרים רבים פתיחת אופקים וחינוך, אבל הוא לא צריך לכפות את ההומניזם כמערך-ערכים על פרטים אחרים. זה שונה מאוד ממה שאנו מורגלים לו באקטיביזם-ערכי – ניסיון לשכנע את האחר להאמין בערכי היסוד שלנו.
לדעתי, המורכבות הזו של מושג האקטיביזם ההומניסטי היא מה שגורמת לכך שהומניסטים רבים מאמצים לעצמם גישה פסיבית, ואלו שכן נוקטים באקטיביזם לא מצליחים להצדיק לעצמם ולסביבה את עמדתם ומייצרים אנטגוניזם. אקטיביזם הומניסטי היינה עמדה מורכבת.

ע: אכן, פעמים רבות שאני מספר לאנשים, אשר מזהים עצמם כחילוניים, על אקטיביזם חילוני שמתרחש בארץ, כמו הפורום החילוני, כנס מ.ח.ר., או כתב-העת 'הומניסט', אני נתקל במתיחת ביקורת מהכיוון הזה. הרושם שלי הוא שאנשים חילוניים מרגישים עוד פחות בנוח על אקטיביזם שמגיע מהצד החילוני מאשר מהצד הדתי. אף שמעתי דעות לגבי זה שאקטיביזם מהסוג הזה עלול להפר את הסטטוס קוו בין דת למדינה בישראל ולגרום להחמרה במצב. מה שנגזר הוא שניתן להגיע לשיווי משקל יציב ומתמשך עם הגישות הדתיות, ושצריך ללמוד לחיות זה לצד זה ללא התגרות. מה לדעתך חסר בדיון בארץ שיכול לשפוך אור על העמדה של הומיניזם אקטיבי, שיכול לספק בסיס לעמדה יותר קוהרנטית?

ג: אני חושב שחסר דיון ברור ומסודר על אקטיביזם. חסר דיון על למה אנחנו נדרשים להיות אקטיביים, ובאיזה מובן המצב הקיים בעייתי, או מאיים, על הומניזם כעמדה ערכית. מכאן צריך להתחיל דיון שגוזר את אופן ההתמודדות האקטיבית עם הבעיות האלו. והדיון הזה צריך להתקיים בקונטקסט הישראלי, כלומר עם מבט על התפיסות הלא-הומניסטית, בעיקר הדתיות (התפיסות בפועל, לא בתיאוריה) בחברה הישראלית, והבנה של מה בתפיסות אלו מאיים או לא מאיים על ערכי ההומניזם. ללא דיון כזה, הנחת המוצא של רוב החילונים ההומניסטים תהיה שאין איום, מכיוון שזהו ה default של ההומניזם – live and let live.

ע: מעניין מה שאמרת, אם כן האם לאור העובדה שבמציאות הישראלית של היום בררת המחדל הזו של חיה ותן לחיות הולכת ומתמוססת אין זה סימן לבאות לכך שאכן נדרש כאן אקטיביזם הומניסטי ועם הזמן יותר אנשים יראו את הנחיצות של פעילות מהסוג הזה שנוגסת במהות החיים של מי שהם?

ג: ייתכן. אבל ייתכן שעד אז זה כבר יהיה מאוחר מדי. ככל שנקדים לקיים דיון רציני בייננו לבין עצמנו, נבהיר לעצמנו את האלמנט האקטיבי של ההומניזם, ונגבש עמדה קוהרנטית יותר המכילה את הקונטקסט הישראלי, כך יהיה קל יותר לאנשים לאמץ את הגישה הזו. גם נהיה מצוידים יותר טוב להתמודד עם טענות וטיעונים שיושמעו כלפי ההומניסטיים האקטיביים, הן מקרב החברה בכלל והן מקרב המחנה הומניסטי.

הרצאתו של ריצ'רד דוקינס על אתאיזם לוחמני