לפני מספר חודשים הוזמנתי על ידי העמותה בה אני פעיל לכנס בנושא אתאיזם ומדע שהתקיים בוורשה. הייתה זו הפעם הראשונה בה השתתפתי בכנס בינלאומי בנושא, ומשום כך הקדמתי את הגעתי לבירת פולין במספר ימים על מנת להכיר ולהתוודע לשאר המשתתפים.

"Days of Atheism" הוא כנס מושקע מאוד וממומן היטב על ידי מספר עמותות וארגונים, אשר הצליחו לקבץ במבנה יפיפה בלב הבירה, מוזיאון המדע של וורשה, מספר מרשים של משתתפים, כשנקודת החיבור בין כולם היא פעילות למען אתאיזם, חילוניות וספקנות.

נאסר עמארי

היו שם נציגי ארגונים מארה"ב, קנדה, כל רחבי אירופה, המזרח הרחוק והקרוב, ואפילו נציגי מדינות האיסלם. שם פגשתי את נאסר עמארי, פליט טוניסאי, אקטיביסט חילוני ואתאיסט אשר נאלץ לברוח מארצו וממולדתו בשל סירובו לקבל את אמונת אבותיו ואת עיקרי הדת השלטת בארצו.

המפגש עם נאסר המחיש לי את הדיסוננס האדיר בו אנו חיים בין ארצות המערב לבין שאר העולם. בעוד שבארצות מתוקנות, חילוניות ואתאיזם נחשבים כדבר לגיטימי, ומקסימום מובילים לויכוחים לוהטים, יש מקומות בעולם שהבעת דעה שונה מן הנרטיב האמוני נחשבת לבגידה של ממש. האם תהליכים דומים קורים גם בישראל? זה כבר נושא לכתבה אחרת.

הסתקרנתי מדמותו של נאסר. מדובר באדם צנום מאוד, מוחו חד ולשונו ככלי מלחמה יודעת לפגוע בדיוק במקומות הנכונים, ולתת לשומע את התחושה: איך לא שמתי לב לכך עד עכשיו…

במהלך שלושת ימי הכנס, כולם בילו עם כולם וניצלו את ההזדמנות להחליף דעות וחוויות על אתאיזם וספקנות מחלקים שונים בעולם. לי היה חשוב במיוחד לשבת עם נאסר ולראיין אותו, דווקא בגלל הניגודיות לכאורה בינינו, טוניסאי וישראלי המחליפים רשמים מהחיים במזרח התיכון, כאשר הפעילות האתאיסטית היא המכנה המשותף לשנינו.

ספר לנו בקצרה אודותיך
למרות שטוניס מנסה לשוות לעצמה תדמית של מדינה חילונית, ישנם אזורים דתיים יותר, כמו המחוז בו גדלתי בדרום טוניס שבו כולם היו דתיים אדוקיים. גדלתי במשפחה בה שני ההורים היו אנאלפביתים, דבר שבהחלט משפיע על סוג ההשכלה והתרבות של הילדים. האזור שלנו היו מאוד מסורתי, החל בבגדים וכמובן בטקסים, אך אני עדיין מחשיב את עצמי כבר מזל לעומת ילדים אחרים שגדלו באותו אזור כי בתוך הבית, הוריי לא כפו את הדת עלינו, כמו במשפחות אחרות.

מה היו האירועים המשמעותיים ביותר בילדותך שגרמו לכך שגדלת להיות בעל מודעות חברתית?
במהלך הילדות שלי סבלתי מאוד מבדידות חברתית. כבר אז התחלתי לחוש חמלה כלפי הסובבים אותי אך לא היה לי מקום לבטא את הרגש הזה. לא הייתי מודע לכך שיש עוד ממדים לחיים חוץ מזה שהכרתי במקום הולדתי. בבני האדם יש ממד של אנושיות שאותו צריך לטפח ולראות בו חוזקה ולא חולשה. חייבים לגלות חמלה ועמידה איתנה לצידם של השכבות החלשות, נשים מוכות, ילדים שעברו התעללות, ומיעוטים נרדפים.

ספקות לגבי הדת התעוררו אצלי במהלך התיכון. כאמור, בני המשפחה שלי לא היו אדוקים בדת, ושמתי לב שבעוד שחבריי לספסל הלימודים מתפללים כל בוקר, חלק מבני משפחתי לא. התחלתי לחשוב על משמעות התפילה וקיומו של האל. בסוף כיתה י' כבר התחלתי להציג את עצמי כאתאיסט.

מאותו הרגע שזה נאמר, התחלתי לראות את העולם בצורה שונה, להתבונן בכל מיני נרטיבים ששולטים בחברה בה גדלתי. המסקנה הראשונה והמשמעותית ביותר שלי הייתה ששורש כל הרע בעולם הוא האמונה כי לבני אדם מסויימים יש עליונות על בני אדם אחרים רק מתוקף כך שנולדו ב"מקום הנכון". התרופה לייאוש היא סולידריות – לעבוד ביחד על מנת להבטיח את הזכויות הבסיסיות ביותר לקיום האנושי; חיים של ביטחון, שלום, מתן הזדמנויות שווה. ההצלחה בחיים לא צריכה להיות תלויה באיזו הגרלת "לוטו" של האם נולדת למשפחה הנכונה או למעמד הנכון. סולידריות זה יותר מפעילות של חסדים וצדקה, זה הניסיון לשנות את המערכת מבפנים על מנת ליצור את אותן הזדמנויות שוות וזכויות בסיסיות.

יש כל כך הרבה סבל בעולם, אדם אחד לא יכול לעשות הכל, אבל כל אחד יכול לעשות דבר אחד טוב. וכך התחלתי את מסעי בתחום ההומניסטי. אני אוהב את הרעיון כי אנחנו חולקים רגעים מאושרים עם אנשים שמצויים בסבל.

ספר לנו על תהליך הבריחה מטוניס.
זה קרה אחרי מהפכת האביב הערבי. טוניס התפרקה לחלוטין. גורמים איסלמיסטים הדוגלים בדרך הטרור התחילו להתנקש בכל מי שהוא לא הם. אנשים נורו ברחובות, נעלמו, ואף אחד לא ידע מה עלה בגורלם. החופש לבקר את הדת הלך והצטמצם.

גם לאחר שהורכבה ממשלה, המצב לא היה ברור. מצד אחד יש חוקה הקובעת כי האיסלם הוא דת המדינה, ומצד שני יש חוקים שקובעים כי יש חופש דת אך רק למאמיני האיסלם על זרמיו השונים.

כבר לפני המהפכה הגשתי בקשות למקלט מדיני באירופה, אך אף אחת מהן לא אושרה. כשהתחילה המהפכה, הייתה תקווה באוויר לעתיד של מדינה חילונית, אך מהר מאוד, כוחות דתיים קיצוניים תפסו את השלטון והמציאות התחוורה. התחלנו לקבל איומים לפגוע בבני משפחה שונים. דודי היה חבר הפרלמנט בטוניס, והגורמים הטרוריסטיים הללו איימו עליי כמה פעמים במוות אם לא נתמוך ב"יוזמות" שלהם.

לאחר שהמצב הפך לסכנה מוחשית, לקחתי את הדרכון שלי, מילאתי טופס ויזת תיירות לרומניה ומאז אני באירופה, מחפש מקלט מדיני. כרגע אני בדנמרק בשלבים של בדיקת זכאות למקלט מדיני.

להערכתך, מה מצב זכויות האדם בטוניס היום, לאחר המהפכה?
למרות חזותה החילונית-דמוקרטית של טוניס, עד היום אנשים עומדים למשפט פלילי על נושאים כמו הומוסקסואליות, אתאיזם, חופש ביטוי ושיוויון זכויות לנשים. הם עומדים לדין ובחקירות שלהם הם עוברים התעללות פיזית ונפשית על מעשים שכבר מזמן לא מוגדרים כפשע בעולם המערבי.

האם חילוניות ואתאיזם יכולים להבטיח זכויות אדם?
אני רואה קשר ישיר בין הפרת זכויות אדם לבין רמת הדתיות במדינה. החוקה הטוניסאית מתחילה במילה "אללה" ומסתיימת בכך שבזכות אותו אלוהים אפשר לעשות הכל. המדינה היא זו שמממנת את הדת, מוסדותיה וכוהניה, ומעבירה חוקים ההופכים מצוות דתיות לחוק מדינה כמו סגירת בתי עינוגים בחודש הרמאדן. מערכת החינוך הממלכתית מחויבת ללמד גם חינוך דתי, אין הכרה בזוגות חד מיניים ועוד ועוד חקיקה דתית.

כל אלו הם הפרות של זכויות אדם כמו חופש הביטוי, חופש המחשבה, חופש מדת, הזכות לשיוויון. אין ספק שהמאבק בהפרות אלו אינו הדבר היחיד שצריך לעשות כדי להבטיח שכל אחד יקבל את זכויות האדם המגיעות לו, אבל זה בהחלט הצעד הראשון לכך.

אנחנו חייבים לקחת את הפחד, להפוך אותו לזעם, ואת הזעם לעוצמה, ואת העוצמה הזו לרתום למאבק עיקש למען החירות והחופש של כולנו.

לסיום, האם יש לך מה לשתף את קהל הקוראים שלנו בישראל?
אין לי מסר מסוים, אך אני כן צופה בתהליכי הדתה שמתרחשים בישראל הדומים למה שראיתי בטוניס. עם זאת, אני ועוד רבים כמוני עומדים לצד ישראל כמדינה דמוקרטית אמיתית במזרח התיכון.

אני רוצה להודות לך על הזמן ועל שיתוף הפעולה, מאחל לך הרבה הצלחה בהמשך הדרך החברתית פוליטית שלך, וגם במציאת מקום לחיות את חייך בביטחון ובשלום.

אז מי שמתעניין, נאסר עדיין מחכה לתגובה רשמית מממשלת דנמרק לגבי בקשת המקלט המדיני שלו. מתוקף תפקידי ב Atheist Republic נתתי לו מכתב המלצה לאור היחשפותי לסיפורו האישי. כואב לדעת שיש אנשים שאפילו ביטחון אישי ומקום בטוח בעולם אין להם. קטונתי מלקבוע מה צריך או לא צריך לעשות, אבל אני משוכנע שערכים הומניסטים/חילונים/אתאיסטים הם שיבטיחו את זכויות האדם שלנו ושל הדורות הבאים.