"ספר שחושל בגיהינום – שפינוזה והולדת העידן החילוני" מאת פרופ' סטיבן נדלר (ידיעות, 2017) הוא ספר על ספר – ספרו של שפינוזה "מאמר תיאולוגי-מדיני" (עליו כתבתי לא מזמן). בעיניי – ולא רק בעיניי – ספרו זה של שפינוזה הוא אחד הספרים החשובים ביותר שנכתבו מעולם, ואני מחבבו אף יותר מספרו המרכזי והנלמד יותר – "אתיקה". כאן פורץ שפינוזה את כל גדרות הדת המסורתית וסולל דרך בטוחה אל עבר החילוניות.

הספר של שפינוזה אינו קשה במיוחד וכל אחד יכול לקרוא בו ולהבינו, אך עדיין דומה שהוא זקוק להנגשה לקהל רחב יותר – וזאת עושה סטיבן נדלר בצורה מצוינת. נדלר נראה כאדם המתאים לכתוב ספר זה; הוא מתמחה בהגות ובתרבות של המאה ה-17 וכבר כתב ביוגרפיה על שפינוזה.

מצאתי בספר זה עניין רב, גם בתוכן הישיר, ובעיקר בהשוואה של הגותו של שפינוזה להוגים אחרים, המתייחסים לאותם נושאים בדרכם. הדברים שמשמיע שפינוזה נשמעים לנו לפעמים כמעט טריוויאליים, אך יש לזכור כי בזמנו רעיונות אלו היו חידושים מוחלטים שלא נשמע כמוהם. יש בכך להעיד על הדרך הארוכה שעשינו מאז, ועל ניצחון הגותו.

הספר פותח בשלושה פרקים מבואיים וכלליים-היסטוריים. לאחר שבפתח הדבר, נדלר מתאר את התקבלות הספר וגם מפרט אודות המשפט שנערך לשפינוזה ואת נידויו מהקהילה היהודית, מגיע הפרק השני, בו מעלה נדלר את הטענה המרכזית בספרו – המטרה העיקרית של שפינוזה בספרו היא ניתוקה של הדת מהפילוסופיה ומהמדינה, כך שיתאפשר הדיבור החופשי. הפילוסופיה אינה "שפחת" התיאולוגיה, והתיאולוגיה אינה "שפחת" הפילוסופיה, כפי שנהגו לומר בזמנו – יש להפריד ביניהן הפרדה מוחלטת. בפרק השלישי מספר נדלר על אדריאן קורבאך, הוגה דעות רדיקלי נוסף שיצא נגד מוסכמות דתיות, אשר הוטשם בכפירה, נכלא ומת בכלאו ב 1669. שפינוזה היה ידידו של קורבאך ומותו זעזע אותו.

בפרק הרביעי אנו מגיעים אל ליבת הספר. מדובר על "אלים ונביאים". לפי הרמב"ם, הנביאים היו אנשים שהיו מצוינים בכוח השכלי וגם בכוח המדמה, מלבד הצטיינותם במידות. הם השתלמו בחוכמה ובלי תכונות אלו לא יכלו להיות נביאים. שפינוזה אינו מקבל תמונה זו והופך את הקערה על פיה – הנביאים היו מצוינים רק בכוח המדמה שלהם, הווה אומר בכושר דמיונם, והיו יכולים להיות אנשים פשוטים ולא משכילים. מלבד זאת, שפינוזה מבחין בין נבואת כל הנביאים לנבואת משה, שרק הוא דיבר עם האלוהים ישירות. נדלר לא מציין זאת, אך גם הבחנה זו שאובה מהרמב"ם ותואמת לה. לי עדיין נשאר סימן שאלה – מה רצה שפינוזה לומר בכך, והאם סבר כי נבואת משה אכן שונה במהותה מנבואת שאר הנביאים. בכל מקרה, הנביאים לא קלטו משהו מחוץ לטבע, אלא את הטבע עצמו, שלפי שפינוזה – ב"אתיקה" אמנם – זהה עם אלוהים עצמו. הסמכות של הנביאים נוגעת רק לשאלות מוסר, והמסר העיקר שלהם הוא הצדק והחסד ומצוות "ואהבת לרעך כמוך".

בפרק החמישי מדובר על "ניסים". הדעה הרווחת היא שניסים מהווים שבירה של חוקי הטבע, אך זו לא הייתה דעת החכמים בימי הביניים. הוגים יהודים, נוצרים ומוסלמים סברו שאפשרות הנס נקבעה כבר בזמן הבריאה ורק יצאה אל הפועל מאוחר יותר, ובכך קירבו את הנס יותר לחוקי הטבע הקיימים. כך, למשל, אומר הרמב"ם ב"שמונה פרקים" שלו. דעת הרמב"ם על הניסים מורכבת ולא לגמרי ברורה. הוא כמעט שלא כותב על כך בספרו "מורה הנבוכים", אך נראה בבירור שהניסים מהווים בעיה עבורו והוא מנסה ליישבם עם חוקי הטבע. שפינוזה רדיקלי הרבה יותר וטוען כי ניסים הם שטות גמורה הממעיטה מיכולת האל, הבאה לידי ביטוי דווקא בחוקי הטבע הקיימים. הנקודה האחרונה עלתה פה ושם גם אצל הוגים נוספים, אך שפינוזה הוא זה שהלך איתה עד הסוף. כך הובס לפניו התבטא בנושא, אך פחות מסתכן, ויום אחריו כתב על כך גם הוא, אלא שדבריו מתונים בהרבה.

שפינוזה מתנגד גם למושג "השגחה פרטית". הכול פועל לפי חוקי הטבע, שהם מהות האל. ועוד, מי שמבין אמת זאת והולך לאורה משיג לעצמן שלווה ויציבות נפשית בריאה.

בפרק השישי מדובר על "כתבי הקודש". עוד לפני שפינוזה היו מי שערערו על כך שהתורה נכתבה על-ידי משה, למשל הובס ב"לוויתן", אך שפינוזה הוא הראשון שמציג את הדעה הזו בצורה מקיפה ויסודית. תחילה הוא מסתמך על פירוש האבן עזרא מהמאה ה12, שדיבר על "סוד שנים עשר" – מקומות בתורה שנראה כאילו לא משה כתבם, כגון תיאור מותו בסוף ספר דברים, או הפסוק "והכנעני אז בארץ". שפינוזה מוסיף עליהם נימוקים נוספים, כגון העובדה שמשה מדבר על עצמו בגוף שלישי, וקובע כי לא משה כתב את התורה, אף שהוא מזהה שלושה קבצים שנכתבו בתקופתו, כגון "ספר הברית". בהמשך הוא מראה שגם בשאר כתבי הנביאים הראשונים, לא בעלי הכותרת הם הכותבים. כך, לא יהושע כתב את ספר יהושע וכן הלאה. הוא מזהה את כל החטיבה הזו כסיפור אחד ארוך ועל כן, על הכותב להתקיים בסיומה. האדם המתאים ביותר לכך הוא עזרא, אף ששפינוזה לא קובע זאת במסמרות.
עוד מזכיר נדלר את לודוויג מאייר, מחבר ההקדמה לספרו של שפינוזה על דקארט, שכתב ספר בו טען כי כתבי הקודש צריכים להיות מיושרים על-ידי התבונה – וספג ביקורת קשה בשל כך. למעשה, גישה רציונליסטית כזו הוצגה כבר על-ידי הרמב"ם. שפינוזה מתנגד לגישה זו ומזכיר את הרמב"ם בשמו, למרות שהוא כמעט ולא מציין שמות של הוגים אחרים בספרו. לדעתו התנ"ך פנה להמון העם והיה צריך להיות מובן על ידו. ובאופן כזה גם יש לפרש את כתבי הקודש.

הפרק השביעי עוסק ב"יהדות, נצרות, והדת האמיתית". בפרקים 3-5 בספרו שפינוזה מדבר על היהדות וטוען, כי חוקי משה הם הסדרים מדיניים בבסיסם. ואולם, חוקי האל כתובים על ליבות האנשים, והם כוללים אהבת אל ואהבת אדם. אהבת האדם גלומה במצווה העיקרית "ואהבת לרעך כמוך", שכבר הזכרנו. אהבת האל היא "אהבת אלוהים השכלית". גם כאן שפינוזה הולך אחרי הרמב"ם, שמשתמש באותם מונחים. נדלר מצטט ממשנה תורה. אבל בעוד הרמב"ם מדבר גם על הפחד מהאל, שפינוזה אינו מדבר על כך, אלא להפך – אהבתו השכלית מסלקת את הפחד (אבל בעצם רעיון דומה ניתן למצוא גם אצל הרמב"ם עצמו). מובן שבתפיסה כזו אין מקום למושג בחירת ישראל כמשהו מהותי. שפינוזה מפרשו כקונספט נסיבתי ונקודתי-היסטורית, כדברי נדלר – רק במובן של "מזלם הטוב מבחינה גיאופוליטית, והארגון החברתי שלהם" (עמ' 232). מה ששמר על ישראל כעם בגלות זו שנאת הגויים אליהם ושמירתם על הטקסים הדתיים. לכן, אומר נדלר, אין שפינוזה היהודי החילוני הראשון, אלא האינדיבידואל החילוני הראשון.

בנוגע לנצרות, נפוצה שמועה ששפינוזה התנצר, אך נדלר דוחה אותה. מצד אחד, באגרת הוא מבקר את טקסי הקתולים ורואה באמונתם בניסים אמונה תפלה; ומצד שני, בספר שלפנינו הוא מציג את הנצרות באורח חיובי – את ישוע הוא שם במדרגה גבוהה ממשה ואומר שקלט את דבר האל באופן בלתי אמצעי (כך, לפחות, על פי הכתובים), השליחים היו מורים, ופאולוס הוא כמעט פילוסוף. שטראוס טען ששפינוזה נאלץ להסתיר את דעתו האמיתית, אך נדלר שולל זאת; אין הוא נוצרי ואין הוא אנטי-נוצרי המתחנף לנוצרים, אלא לכל היותר אפשר לומר שכמה תמות נוצריות השפיעו עליו, ואת דבריו על הנצרות אפשר ליישב עם כלל משנתו.

שפינוזה אמנם מבשר את הולדת העידן החילוני, אולם יש לזכור שהוא מתייחס לאלוהים כל העת בכתביו, והוא נחשב פנתיאיסט ולא אתיאיסט. אמנם אפשר לפטור את העניין ולטעון כי הדבר נעשה כמס שפתיים לכנסייה, בעת בה אתיאיזם הוצא מחוץ לחוק, אך אני חושב שזה פתרון קל מדי, והיחס לאלוהים הוא מרכזי בהגות שפינוזה. מה גם שלא חסרה לו תעוזה. לכן, יש להביט על הדבר מפרספקטיבה היסטורית; בתקופה כה דתית קשה להשתחרר מרעיון כה מרכזי בבת אחת, ושפינוזה עשה כברת דרך גדולה גם בלי זה. או כפי אמרתו הקולעת של ברכט: "בשר חדש אוכלים במזלגות ישנים". ואולי – גם זו אפשרות – זו פשוט הייתה אמונתו הכנה של שפינוזה, גם לאחר ששקל את שאר הדברים.

עניינו של הפרק השמיני – "אמונה, תבונה, והמדינה". נדלר מציין כי במאה ה-17 תחומי חקר הדעת נשלטו עדיין על-ידי הכנסייה, ושפינוזה יצא כנגד זה. הוא גם מציין מספר אמונות בסיסיות לדעתו שאפשר להסתפק בהן. מבחינה מדינית, שפינוזה הולך בעקבות הובס וטוען, כי העם צריך להעביר את כוחו להנהגה, שצריכה להתוות את צעדיה על פי התבונה, אך בעוד הובס דיבר על מונרכיה כמשטר עדיף, שפינוזה מדבר על דמוקרטיה. את דעותיו אלה הוא ירחיב בספרו האחרון, אותו לא הספיק להשלים, "מאמר מדיני". אני חושב שהפרקים האלה בסוף ספרו של שפינוזה הם מהפחות מעניינים בספר, וצודק נדלר שלא מקדיש להם מקום נרחב.

בפרק השמיני מדובר על "החופש להתפלסף". בניגוד לדעת כמה חוקרים, שרואים בשפינוזה את המקור לתיקון הראשון לחוקה האמריקאית, הקובע כי אין על המדינה להשליט דת וכי כל אזרח יכול להחזיק באמונותיו, נדלר חושב אחרת. לדעתו שפינוזה הוא לא מקור לחלק הראשון, כי טען שהמדינה כן צריכה להשליט את הדת – ובכך, אגב, גם לקח את הכוח מאת כהני הדת והעבירו לשליטים. בזאת הוא ממשיך את הובס. אבל הוא כן מקור לחלק השני, כי טען שכל אזרח פרטי רשאי להחזיק בדתו ובמחשבתו. זאת – בניגוד לדעת הובס. בכך הוא אפילו רדיקלי יותר מלוק, שבא אחריו וטען ב"אגרת על הסובלנות" המפורסמת שלו, כי יש אמנם לתת חופש דת, אך עד כדי אפשור האתיאיזם לא הגיע. ואולם, גם אצל שפינוזה יש גבולות – האפשרות לצנזר ביטויי הסתה כנגד השלטון – דבר הקיים עד לימינו. נדלר מסכם את דבריו ואומר:

"מה שכן אפשר לומר הוא זה: שפינוזה הוא בלי ספק אחד התומכים הרהוטים ביותר של חברה חילונית ודמוקרטית שידעה ההיסטוריה, והסנגור הנלהב ביותר של החירות והסובלנות בתחילת העת החדשה" (עמ' 291).

ומוטב גם שנצטט את שפינוזה עצמו, שבפסק לפני האחרונה בספרו כותב:

"ביטחון המדינה אין טוב לו מלהעמיד את יראת-השמים והדת על מעשי חסד ויושר בלבד, ומלייחס את זכות הרשויות העליונות, גם בענייני קודש גם בענייני חול, למעשים בלבד, וזולת זאת להניח לכל אדם גם לחשוב מה שהוא רוצה, גם לומר מה שהוא חושב" (עמ' 300).

הפרק העשירי עוסק במתקפה כנגד שפינוזה לאחר פרסום ספרו. הוא הושמץ במילים קשות, הוחרם, גונה, נודה וספרו נרדף ונידון לכליה. בדיוק ההפך מהסובלנות וחופש המחשבה להן הטיף. מתקפה זו גרמה לו שלא לפרסם את ספרו הבא, "אתיקה", בחייו.

נדלר מסיים את ספרו במילים היפות והחשובות הבאות:

"במידה שאנו מחויבים לאידיאל של חברה חילונית המשוחררת מהשפעה כנסייתית וחיה תחת משטר של סובלנות, חירות, ותפיסה של מידה-טובה אזרחית; ואם אכן אנו סבורים כי יראת-שמים דתית אמיתית מתבטאת ביחס של כבוד והגינות כלפי בני אדם אחרים, ורואים בתנ"ך פשוט יצירה ספרותית עמוקה עם מסר מוסרי אוניברסלי – אנחנו היורשים הישירים של המסכת של שפינוזה" (עמ' 332).

הדבר היחיד אולי שלא אהבתי בספרו של נדלר זו הכותרת שלו – "ספר שחושל בגיהינום". מדובר בהשמצה שנשמעה על-ידי אחד ממתנגדיו בתקופתו, אך למה לתת לה מקום כה מרכזי? אמנם כבר התרגלנו שתופעות מקבלות את שמותיהן דווקא מבחוץ, כבמקרה של ה"אינדיאנים" או ה"אסקימוסים", אבל, למעשה, אין זה מנהג ראוי. היה אפשר למצוא לספר שם יותר מוצלח וחיובי, ופחות מרתיע, למשל, אם להשתמש במילות המחבר, "האינדיבידואל החילוני הראשון" (אף כי ברור שהיו חילוניים אף לפניו).

ספרו של נדלר הוא ספר מעניין וחשוב. מעתה אין יותר תירוצים מדוע לא להכיר את ספרו החשוב של שפינוזה, שכן הוא מונגש כעת בצורה ידידותית ומרתקת. אם הייתי יכול להכריח אתכם לקרוא אותו הייתי עושה זאת (או לפחות הייתי מכניס את הספר לתוכנית הלימודים), אך מכיוון שאין הדבר בידי, אני יכול רק להמליץ עליו בחום, ואף להפציר בכם לקרוא בו.