גידלו אותי כקוויקר, אבל אמונתי דעכה בסביבות גיל 20. הייתי שמח לומר שזה היה משום שפניתי לפילוסופיה, המקצוע בו אני עוסק כל חיי כמורה וכמשכיל. זה לא נכון. מדויקת יותר היא הבדיחה השגורה על פי: בחיים האלה היה לי מנהל אחד; ארור אהיה אם ארצה שיהיה לי מנהל בחיים הבאים. באותם ימים הייתי משוכנע שעד גיל 70 כבר אמצא לי שוב אלוהים כזה או אחר, אבל האמונה לא שבה ונעורה בי וכיום, כשאני מתקרב לגבורות, היא בכלל לא נראית באופק. אני שלם עם עצמי יותר מאי-פעם בעבר. לא שלא איכפת לי לגבי תכלית או משמעות בחיים; אני הרי פילוסוף! בנוסף, מתחושת השלווה שלי לא משתמע שאני שאנן או שוגה באשליות ביחס להֶישֵּׂגַי והצלחותי. אבל אני חדור תחושת שלווה עמוקה שאליבא דדתיים היא נחלתם או גמולם של חיים נכונים.

הגעתי למצבי הנוכחי בשל שתי סיבות שונות. כסטודנט ללימודי צ'רלס דרווין, אני משוכנע לחלוטין – בין אם יש או אין אלוהים – שאנחנו קופים שהשתנו ולא עפר שהשתנה (כפי שנהג לומר הביולוג בן המאה ה-19 תומס הנרי האקסלי). לתרבות אכן יש חשיבות עצומה, אבל טעות גמורה היא להתעלם מהביולוגיה. שנית, מבחינה פילוסופית אני נמשך לפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית. מאה שנה לאחר דרווין, ז'אן פול סארטר אמר שנידונּו לחופש, ולדעתי הוא צודק. אפילו אם אלוהים קיים, הוא או היא אינם רלוונטיים. הבחירה תמיד בידינו.

סארטר התכחש לכך שקיים טבע אנושי. אני מקבל את פסיקתו של הצרפתי הרוחני הזה בשמץ של ספקנות: אנו אכן חופשיים – בהקשר לטבענו האנושי על פי דרווין. על מה אני מדבר? המון פילוסופים בימינו חשים שלא בנוח מעצם העלאת הרעיון של "טבע אנושי". הם מרגישים שממהרים לנצל אותו נגד מיעוטים – הומוסקסואלים, נכים וכדומה – כדי לרמז על כך שהם אינם באמת אנושיים. זו קריאת תיגר ולא הפרכה. אם הגדרה מסוימת של הטבע האנושי אינה מצליחה להתחשב בעובדה שעד 10 אחוזים מאיתנו הם בעלי נטיה מינית הומוסקסואלית, כי אז הבעיה איננה בטבע האנושי אלא בהגדרה עצמה.

אז מהו "טבע אנושי"? באמצע המאה ה-20 היה פופולרי לקבוע שאנחנו קופים רצחניים: אנו יכולים לייצר כלי-נשק, מייצרים אותם ומשתמשים בהם. אבל לפרימטולוגים המודרניים אין הרבה זמן לזה. הממצאים שלהם מעלים שמרבית הקופים מעדיפים בהרבה לנאוף מאשר להילחם. כאשר אנחנו עושים מלחמה אנחנו בהחלט לא עושים משהו טבעי; מדובר בעניין חברתי. איננו מהירים וחזקים כמותם ואנו חסרי-תקווה בתנאי מזג-אוויר גרוע, אבל ההצלחה שלנו נובעת מכך שאנו משתפים פעולה ביחד. למען האמת, העובדה שלא ניחנו בכלי נשק טבעיים מכוונת אותנו לכך. איננו יכולים להשיג את כל רצוננו בעזרת אלימות. אנו חייבים לשתף פעולה.

לא הדרוויניסטים הם שגילו עובדה זו אודות טבענו. הקשיבו למשורר המטפיזי ג'ון דון ב-1624:

אדם איננו אי,

לעצמו בלבד,

כל אדם הוא פיסת יבשת,

חלק מהעיקר.

רגב שנשטף על-ידי הים

חסר מאירופה.

גם מָצוק.

גם ביתו של חברך או של חברי:

מותו של כל אדם מחסיר ממני

שהרי חלק לי במין האנושי.

ולכן, אל תשאל למי קורא צלצול הפעמון;

הוא מצלצל לך

תורת האבולוציה של דרווין מתארת כיצד כל זה קרה מבחינה היסטורית באמצעות כוחות הטבע. היא קובעת שאין שום עתיד נצחי, ואם ישנו כזה, אין הוא רלוונטי לכאן ולעכשיו. תחת זאת עלינו לחיות את חיינו במלואם, בהקשר של טבענו האנושי הדרוויני אשר מוציאנו לחופשי. אני מוצא שלוש דרכים שבהן זה מתרחש:

ראשית, המשפחה. בני האדם אינם כמו זכרי האורנג-אוטנג, שחייהם הביתיים מורכבים בעיקר מסטוצים. זכר כלשהו מופיע, עושה מה שעושה, ומשבא על סיפוקו המיני – מסתלק. הנקבה ההרה יולדת ומגדלת את ילדיה בעצמה. זה מתאפשר כי היא פשוט יכולה. אילולא יכלה, מבחינה ביולוגית היה לזכר אינטרס לעזור לה. ציפורים זכרים עוזרים בקן כי בגלל מיקומו החשוף במרומי העץ, על הגוזלים לגדול מהר ככל האפשר. האתגרים המצפים לבני אדם הם שונים, אך המטרה זהה. יש לנו מוח גדול שזקוק לזמן כדי להתפתח. צאצאינו אינם מסוגלים לדאוג לעצמם למשך שבועות או ימים, ולכן יצורי אנוש זקוקים להמון טיפול הורִי, והביולוגיה שלנו מתאימה כמדומה לחיי בית: בני ובנות זוג, צאצאים, הורים וכדומה. לא סתם אנשים דוחפים עגלות תינוקות או מתגאים בפני חבריהם לעבודה בילדיהם שהתקבלו להרווארד.

שנית, החברה. חברים לעבודה, זבנים בחנויות, מורים, רופאים, פקידי מלונות – הרשימה היא אינסופית. כוחנו האבולוציוני נובע מכך שאנו עובדים ביחד, עוזרים ומצפים לעזרה. אני מורה – לא רק של ילדי אלא גם של ילדיך (ושל ילדי אחרים). את רופאה: את מספקת טיפול רפואי לא רק לילדייך אלא גם לילדי (וגם לילדי אחרים). בצורה זו כולנו יוצאים נשכרים. כפי שציין אדם סמית' ב-1776, דבר מכל אלה לא קרה במקרה או משום שהטבע התרכך פתאום: "לא טוב ליבם של הקצב, מבשל השיכר או האופה הוא שמאפשר לנו לצפות לארוחתנו, כי אם דאגתם לאינטרס העצמי שלהם." סמית' דיבר על "היד הנעלמה". הדרוויניסט זוקף זאת לזכותה של האבולוציה דרך הברירה הטבעית.

למרות שהחיים יכולים להיות לפעמים מייגעים, הביולוגיה מבטיחה שבאופן כללי נעשה את המלאכה, ונשלים אותה כחלק מהגשמתנו העצמית. ג'ון סטיוארט מיל קלע למטרה ב-1863: "כשאנשים שהתמזל מזלם מבחינה חומרית אינם מוצאים סיפוק בהקניית ערך לחייהם, זה בדרך כלל משום שלא איכפת להם מאיש זולתם."

שלישית, תרבות. יצירות אמנות ובידור, טלוויזיה, סרטים, מחזות, נובלות, ציורים וספורט. שימו לב כמה חברתיים הם כל אלה. "רומיאו ויוליה", על שני ילדים מאוהבים שגורלם נחרץ; ה"סופרנוס", על משפחת מאפיה; תמונת קומיקס אמנותית של רוי ליכטנשטיין; נערה מדברת בטלפון: "הו, ג'ף… גם אני אוהבת אותך… אבל…"; אנגליה מנצחת את אוסטרליה בקריקט. יש אבולוציוניסטים שמפקפקים אם התרבות קשורה כל-כך בביולוגיה ונוטים לראות בה תוצר-לוואי של האבולוציה, מה שסטיבן ג'יי גולד כינה ב-1982 "אקספטציה" (סיגול של תכונה לשימוש שונה מיעודה המקורי). זה בוודאי נכון באופן חלקי. אבל אולי לא באופן חלקי. דרווין חשב שהתרבות קשורה בבחירה מינית: ההומינידים השתמשו בשירים ולחנים כדי למשוך בנות זוג, למשל. שרלוק הולמס מסכים עם כך; ב"חקירה בשָני" (1887) הוא אומר לווטסון שלפי דרווין, היכולת המוסיקלית הקדימה את הדיבור: "אולי זו הסיבה להשפעה הסמויה שיש לה עלינו. חבויים בנשמותינו זכרונות עמומים מאותן מאות לוטות-בערפל שבהן העולם היה בחיתוליו."

נסכם. היו לי חיי משפחה מלאים, בת-זוג וילדים אוהבים. חיבבתי אפילו מתבגרים. שימשתי מרצה באוניברסיטה במשך 55 שנה. לא תמיד עשיתי את עבודתי טוב כפי שיכולתי, אבל אינני משקר באומרי שיום ראשון בבוקר הוא הזמן האהוב עלי בשבוע. אני לא אמן יוצר מי-יודע-מה, ובספורט אני חסר-תקנה. אבל שקדתי על לימודי ושיתפתי אחרים. אחרת, למה אני כותב את זה? וגם נהניתי מפרי מלאכתם של אחי בני האדם. ביצוע מעולה של האופרה של מוצרט, "נישואי פיגרו", הוא שמיימי. פשוטו כמשמעו.

זאת משמעות החיים שלי. כשאפגוש באלוהַי  שאינו קיים, אומר לו: "אלוהים, נתת לי כשרונות והיה לי כיף חיים להשתמש בהם. תודה." אינני צריך יותר. כפי שכתב ג'ורג' מרדית' בשירו "ביער" (1870):

אוהב החיים יודע שמלאכתו נשגבת,

ולכן הוא שלם עם עצמו.

מייקל רוס הוא מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת פלורידה. כתב או ערך מעל 50 ספרים, שהאחרונים שבהם הם On Purpose (2017), Darwinism as Religion (2016), The Problem of War (2018) ו-A Meaning to Life (2019). עלה במקור באתר AEON. עריכה באנגלית: מרינה בנג'מין. עברית: שלמה אדם.