בכל רגע מרגעי חיינו, אנו נאלצים להתמודד עם מכשולים מְתַסְכְּלִים ומחסומים המופיעים בדרכנו. הן בעולמנו הפנימי: המחשבתי, התחושתי והרגשי הקולט ומעבד את אירועי חיינו במוחנו, בתודעתנו. הן בעולמנו החיצוני: הפיזי והחברתי הסובב אותנו. אירועים רבים ביומיום ובמהלך תקופות שונות בחיינו, נתפסים על ידינו כמפריעים וכמאיימים למנוע מאתנו לממש את מטרותינו. החוסן המנטאלי המיטבי, מאפשר לנו להתמודד עם המצבים, בהם כוחות שונים מעכבים ומונעים מימוש מטרותינו לטווח המיידי, כמו גם לטווח הבינוני והארוך. לעיתים מדובר בסיפוק צרכינו האישיים והחברתיים, השגת רצונותינו האישיים, כמיהותינו הסמויות, ואלו החבויות במעמקי התת מודע שלנו. לעיתים מדובר בצרכינו הקיומיים הבסיסיים והמיידיים ביותר: חמצן, נוזלים, מזון, שינה וכיו"ב. לעיתים מדובר בצרכים חברתיים: ביטחה, הערכה, אהדה, מימוש עצמי (מיפוי הצרכים – לפי המודל ההומיאוסטטי "סולם הצרכים" של אברהם מסלו). מכל מקום, ביודעין ושלא ביודעין, בכל עת מתקיימת בנו רְצִיָּה, המנסה לנתב את דרכה בין כל הגורמים שמטבע הדברים עלולים לעכב ואף לבלום את מימושה.

שיפור החוסן המנטלי, טיפוח האיתנות וכישורי ההתמודדות, מסייעים לא רק בהתמודדות נוכח כלל מחסומי-היקום המכשילים ואופפים את תודעתנו וצעדינו, אלא גם מסייעים להגן עלינו מפני הפחתת ערכנו-העצמי בעיני עצמנו. כפי שקורה לא אחת לרובנו, בנוסף על תחושת התסכול בגין המטרה שנחסמה, מופיע גם האיום הנוסף בדמות הפגיעה ביציבות תפיסתנו העצמית. מטבע הדברים הוא: שמידה כלשהיא של ביטול ערך עצמנו, עלולה להתלוות לכל תסכול, כשלון-פתאום המכים בבסיס עליו עומדות רגלינו: לעג-חברתי מגמד, טלטלות גורליות וכישלונות מהדהדים שספגנו, בניגוד גמור לתקוות שטיפחנו להתקדם, להצליח במימוש רצונותינו, צרכינו ומטרותינו.

בעידן הַנְיוּ-אֵיְג', יותר ויותר אנשים מבקשים להרחיב את תודעתם העצמית, לפתח דיאלוג פנימי בינם לבין עצמם, בין "אני" לבין "עצמי" ולקדם תהליכים של התפתחות פנימית: הן למטרות כמו מימוש עצמי והן למטרות הקשורות לעיצוב משמעות החיים האישית ועוד. לתחום ההתפתחות הפנימית כתופעה אנושית נלמדת, ישנן דרכים רבות, שיטות, אסכולות וטכניקות מגוונות. במאמר זה אתייחס בעיקר להתמודדותו של האדם עם אירועי-חייו באמצעות הבסיס המשולש של החוסן המנטאלי. המאמר מתבסס על תיכלול (אינטגרציה) של תכנים שונים שלוקטו ואוחדו למודל בסיסי, פשוט, שימושי, מפורט במידה ההכרחית ונגיש, ככל הניתן. בחיבור זה, ביקשתי לתווך בין אוקיאנוס התכנים האקדמי, הנרחב והמורכב, העוסק באיתנות מנטאלית לבין האדם המבקש "לעשות סדר" במחשבותיו ולפשט את ההתייחסות לנושא כדי ליישם פרגמטית את עיקרי הידע השימושי המועיל.

יש לציין, שאף כי אין זו הדרך היחידה להציג את מהות החוסן המנטאלי, סביר להניח שמאמר זה, המבוסס על ידע אקדמי, רב-תחומי מתוכלל, יזכה להסכמה נרחבת של אנשי מקצוע.

שיפור החוסן המנטאלי כחלק מתהליכי שינוי והתפתחות פנימית

בספרו: "הפסיכולוגיה של ההתפתחות האפשרית של האדם" כותב פטר ד. אוספנסקי, (תלמידו של גיאורג א. גורודייף, מי שנדדו בתרבויות שונות בעולם, לחשוף וללקט ידע-נשכח, בין היתר בתחום "הזכירה העצמית" ) :

״… האדם, כמו שאנו מכירים אותו, אינו יש מושלם. הטבע מפתח אותו רק עד נקודה מסוימת, ואחר כך הוא מניח אותו, אם להתפתח הלאה במאמצי עצמו ובתחבולות עצמו, אם לחיות ולמות כמו שנולד, ואם להתנוון ולהפסיד את הכושר להתפתחות. בלא מאמצים, ההתפתחות היא מן הנמנעות, בלא סיוע, היא גם כן מן הנמנעות. לא כל בני האדם יכולים להתפתח …. ההתפתחות היא שאלת המאמצים האישיים, וביחס לרובה של האנושות, ההתפתחות היא בבחינת יוצא מן הכלל נדיר…״

מסתבר שההתפתחות היזומה, מחייבת כמה תנאים מוקדמים שהם הכרחיים למטמורפוזה אישית ולשינוי:

• רְצִיָּה – המתבטאת בכמיהה אישית לשינוי התפתחותי, האדם אמור לחפוץ בכך, זהו תנאי הכרחי.
• מסוגלות לשינוי – הקשורה בעוצמתה של הנטייה האישית הגנטית המולדת, להסתגל ולהתפתח. עוצמת הנטייה הגנטית אמורה להיות ברמה ממוצעת לכל הפחות, או למעלה מכך. אם עוצמתה נמוכה או אם נטייה כזו כמעט שאיננה קיימת במכלול המטען הגנטי, רוב הסיכויים שהאדם נידון להתפתחות בסיסית בלבד, להסתגלות שגרתית ולהשגת נוחות יחסית ותו לא. מי שהמסוגלות לשינוי התפתחותי נרחב, איננה מן הנתונים הביולוגיים המאפיינים אותו, סביר להניח שיסתפק בקבלת הכוונה חיצונית כמו השפעה קבוצתית וקבלת מרות של דמויות סמכות, או ייצמד למסורת ולמוסכמות סביבתו החברתית, ללא התבוננות פנימית או בקרה עצמית לגבי התנהלותו.
• מאמץ והתמדה – הקשורים בפעילויות שונות של עשייה בפועל כדי לקדם או להשיג שינוי מבוקש: בין אם מדובר בצבירת ידע, רכישת תובנות, התנסויות ייעודיות או אימון שמטרתו פיתוח מיומנויות והרגלים חדשים.
• עזרה, תמיכה והדרכה – האמורים לכוון, לסייע ולהאיץ את תהליכי השינוי וההתפתחות, ולמנוע טעויות, בזכות הידע, התובנות והניסיון שצברו המדריכים.

שאלו את אוספנסקי מדוע קיים אי-צדק כזה שלא כל בני האדם יכולים או מסוגלים להתפתח?
תשובתו הייתה:

״מפני שאינם רוצים בכך, או שאינם יודעים על כך, וישנם גם מי שאפילו אם יאמרו להם מה פירוש העניין, לא יבינו בלא עבודת הכנה ממושכת…. אין כאן אי צדק! ההפך הוא הנכון: אם האדם אינו רוצה בכך מתוך עוצמה מַסְפֶּקֶת, ואינו מסוגל לעשות את המאמץ הדרוש, למה יקבל האדם את מה שאינו רוצה לקבלו? אילו היה נאלץ להשתנות שעה שדעתו נוחה ממה שהוא כעת, או אז, היה זה בלתי צודק…״

ואכן, המציאות מוכיחה שהרחבת התודעה באופן יזום איננה עניין נפוץ: הרוב מקבלים את קיומה של התודעה כמשהו מובן מאליו שאין הכרח להתייחס אליו במיוחד, ולכן רבים נמנעים – מסיבה זו או אחרת – מחֲבִירָה לתהליכים הנדרשים לשם כך. זאת, למרות שטובי המדענים (ולא רק) עדיין משתאים, נפעמים ולא מוצאים תשובה לתופעה המופלאה שבה: "חומר הופך להיות תודעה" (כפי שניסח זאת אִיֶאן מֶקְ-יוּאֶן בפי דמות הנוירוכירורג בספרו "שבת"). היצור האנושי איבד בהדרגה חלק נכבד מ "הַתִּכְנוּת" האינסטינקטיבי-חייתי, שֶׁאִפְיֵן אותו בטרם החל לתפקד כ"הומו-סאפיינס-סאפיינס" תבוני. משום כך, נראה כי מאמץ לפיתוח התודעה והרחבתה, סביר שיהא נתפס כהמשך הולם להתפתחות האבולוציונית של יצור תבוני בעל תודעה עצמית, המסוגל לתהליכי חשיבה כה מורכבים ומפותחים.

לקראת סוף המאה הקודמת התגלה בְּיֶתֶר-שְׂאֵת הצורך הנרחב בפיתוח התודעה. גל-הסדנאות של עידן ה-״נְיוּ אֵיְג׳״ מעיד על הביקוש העצום של האדם המודרני שהשיג רמה חברתית-כלכלית סבירה, לשדרג גם את רמתו הרוחנית-תודעתית. מרצים, מנחי סדנאות, מאמנים, (קאווצ'רים) ספרי-הדרכה וסרטוני-הדגמה, מציעים מגוון גדול של הבטחות להיכרות והפנמה של משאבי ההתמודדות, בניית ארגז כלים, צמיחה אישית, פיתוח אוטונומיה, הפחתת תלות, ועוד. מוטב להבין את מהות השילוש הבסיסי של החוסן המנטאלי כדי שנוכל לברור מה מתאים יותר לאישיותנו ומי משלושה המרכיבים, לוקה אצלנו בחסר או טעון שיפור. נוכל לחסוך מעצמנו בזבוז משאבי זמן, כסף והשקעת מאמצים, אם נדע מה יתאים פחות עבורנו מתוך ההיצע הנרחב של התכנים, הדרכים ושיטות ההתפתחות הפנימית, וגם, מה יתאים יותר עבורנו: שיפור הוויסות הרגשי? סדנת " מַיְנדפוּלְנֵס " ? סדנת NLP המתיימרת לעצב את התת-מודע? או אולי הכרה והפנמה של כמה תובנות זֵן או תורות-חיים אחרות? הכרה והתנסות בעקרונות ומיומנויות מתחום הפסיכולוגיה הקוגניטיבית-התנהגותית (CBT)? או אולי להצטרף לקורס אקדמי העוסק בפסיכולוגיה החיובית כמו זה שפיתח דר׳ טל בן שחר בארץ ובחו"ל? האם להסתפק בלמידה מתוך כותרים העוסקים בשיפור החוסן המנטאלי והאושר? או אולי סדנת רפלקסיה המכוונת להתבוננות פנימית בתהליכים תוך-אישיים פנימיים לשיפור הדיאלוג בינינו לבין עצמנו? אפשר להתנסות בחקירה עצמאית (רפלקטיבית) אוטו-דידקטית, ללא מתווכים. או להתוודע לרעיונות ה"סַלוּטוֹגֶנֵזִיס" מבית מדרשו של הסוציולוג, הפרופסור אהרון אנטונובסקי? וכך הלאה: האם עדיף לי להצטרף לסדנת תקשורת המציעה פיתוח רגישות, הקשבה, ניהול דיאלוג בין-אישי ושיפור מיומנויות תקשורת בין-אישית? או שמא לבחור להתמסר לְדוֹקְטְרִינָה כוללנית, כמו זו מהסוג של תורת ה"סִיגְמַיְנְד". אולי עדיף עבורי להירשם לקורס אינטרנטי או לחזק בטחון עצמי דרך האומנויות השונות (תרפיות) שמתמקדות בשיפור יכולת הביטוי העצמי הבלתי מילולי? או, למידת שיטות מדיטציה, אוטו-סוגסטיה או יוגה. ויש גם מי שיבקשו להרחיב מעורבות חברתית והתנדבות למען הזולת כדרך נוספת לחיזוק חוסנם המנטלי ושיפור דִּמּוּיָם העצמי.

מימוש היכולות המובהקות, הנתונות בנו מלידה

כדי לממש כל מערך גנטי פוטנציאלי שנתון בנו מלידה נצטרך להיחשף להשפעה, להדרכה, להתערבות של תנאים סביבתיים, להתנסויות, ללמידה, תרגול ואימון. ללא גורמים "חיצוניים" אלה, התכונה או הנטייה הגנטית לא תצא מהכוח (פוטנציאל) אל הפועל (מימוש). מידת ההתערבות שתידרש תהא רבה או מועטה בהתאם לעוצמת הנטיות/התכונות הגנטיות המובהקות הנתונות בנו מלידה, וכמובן גם לפי מידת עושרו ועוצמתו של מערך-התכונות הגנטי הכללי שלנו. הכלל לגבי כל תכונה/ נטייה/ כשרון, הוא: נדרשת התערבות סביבתית-חברתית רבה או מועטה כדי לממש תכונה/ נטייה פוטנציאלית בהתאם לעוצמת הנטייה הגנטית המולדת. מי שהנטייה המוקדמת, קיימת בו בעוצמה חלשה יידרש להתערבות מכוונת, תומכת ומאמנת רבה יותר כדי לממשה.

כך הוא הדבר גם בעניין עוצמת החוסן המנטאלי מלידה: יש שנולדים מוכנים יותר למימוש התמודדות יעילה ומועילה ויש מי שאיתנותם המנטאלית הבסיסית, תתממש רק לאחר התערבויות אינטנסיביות המותאמות למצבם, אם בכלל.

הרצף ("הספקטרום") התיאורטי, של עוצמות התכונה/ הנטייה הגנטית-תורשתית הפוטנציאלית ומידת ההשפעה הסביבתית הנחוצה למימושה בפועל. המחשה: באמצעות איור כמות המים השונה בכוסות. מעובד, על פי המודל של פרנץ-אלכסנדר מתוך "הפסיכולוגיה בחיי זמננו" מאת שרלוטה ביהלר.

הקטבים של הרצף:
בקוטב האחד: כשהכוס כמעט ריקה = מיוצגת נטייה תורשתית חלשה ומובהקת. במצב זה, אין סיכוי רב למימוש הנטייה/התכונה/הכישרון המולד גם אם יושקעו מאמצים רבים.
בקוטב השני: כשהכוס כמעט מלאה = מיוצגת נטייה תורשתית חזקה ומובהקת שקל יחסית לממשה. במצב זה, הפוטנציאל התורשתי המולד יתממש במלואו גם אם יהיו תנאים סביבתיים מועטים.

המחשת הרעיון באיור נוסף:

נוהגים לומר על מישהו עם כשרון נדיר, שניכר בבירור ובולט לעין (שחקן, רקדן, מוזיקאי, ספורטאי וכיו"ב) "יש לו את זה" ומתכונים לעוצמת היכולת המולדת הגבוהה, המובהקת (=הניכרת לעין).
וגם להפך, אדם מעיד על עצמו לאור ניסיונותיו להצליח בתחום מסוים : "הבנתי שאין לי את זה"…

במרוצת הדורות צברה האנושות ידע רב ויישמה אותו בתחומים שונים. אחד התחומים העתיקים בתרבות האנושית הפרה-היסטורית הוא תחום ההישרדות וההתמודדות עם מכשולים ואיומים אמיתיים ומדומים. תרבות שלא צברה ידע ולא הנחילה אותו שיטתית לבני אותה תרבות, הביאה את עצמה לנחיתות מסוכנת ולעיתים להיכחדות מוחלטת. מדרך הטבע, מכשולים רבים מפתיעים את חיינו בדרך למימוש מטרותינו, צרכינו ורצונותינו, והם מצויים תמידית ולמכביר בסביבתנו החיצונית והפנימית, בכל רגע ורגע, כחלק מהחוקיות השלטת ביקום. זו הסיבה לכך, שכמעט כל תרבות הקדישה מאמץ להבטיח את איתנותה המנטאלית ולא רק הפיזית.

כאמור, המכשולים יכולים להיות חיצוניים לנו: פיזיים, חברתיים ואחרים. הם מפתיעים ומסכלים את תוכניותינו ומציבים אתגר לרצונותינו ולגיבוש הערכתנו העצמית וביסוס תפיסותינו לגבי גבולות יכולותינו. חלקם מוכר לנו כמחסומים פנימיים (תוך-אישיים) כמו: קונפליקטים משתקים, התלבטויות מתמשכות, תחושות גופניות לא רצוניות, רגשות פחד, חרדה, וכד' המציבים מחסום-פנימי מְסַכֵּל בדרך להגשמת רצונותינו. ממשותם לגבינו איננה נופלת מממשותם של המכשולים הפיזיים, החברתיים והפסיכולוגיים החיצוניים העומדים בדרכנו למטרה הרצויה לנו.

המציאות בה אנו חיים גורמת לנו לחוות רצונות מצד אחד ומעמידה מולנו מחסומים. אמירה זו נכונה לגבי כל אדם מאז ומתמיד. החשיבות של צבירת ניסיון המועבר מדור לדור, כדי שייטיב האדם להתמודד עם הסיכולים הרבים והתכופים המצפים בדרך הטבע לכל אדם, נובעת משתי עובדות-מציאות טריוויאליות המוכרות לכל אחד, ומסקנה אחת המתבקשת מאליה כמשתמעת מתוך שתי העובדות הללו:

א. העובדה הראשונה: כל אדם, מצוי תמידית במודע ושלא במודע בעיצומה של רצייה. בכל רגע נתון, אנו נמצאים במקום של: "רוצה" "צריך" "חייב" "מוכרח" "חפץ" "משתוקק" וכיו"ב. בכל רגע מרגעי חיינו אנחנו נמצאים "בדרך ל…" סיפוק צורך, רצון, כמיהה לא-מודעת כלשהיא, פעילות או תכנון פעילות להשגת מטרה מוגבלת וברורה, או דמיונית ופרועה המפעמת בנו. לעיתים המצב מוכתב מצרכים ביולוגיים, קיומיים, ולעיתים מצרכים פסיכולוגיים. לעיתים יהיו אלה רצונות אישיים וחברתיים סבירים, ולעיתים לגמרי בלתי מציאותיים, הזויים ומדומיינים. הרצון האישי הנוכח בחיינו בכל רגע נתון, עשוי להיות רצון שאימצנו לעצמנו על דרך החיקוי או תולדה של השפעות שונות, או רצון שנוצר דרך תהליכי חשיבה עצמאיים. לעיתים רצון שנולד מתוך מגוון רגשות בעוצמות שונות או מכמיהות לא-מודעות שֶׁמִּתְמַצִּים בשאיפה ברורה, או מעורפלת – להשיגם.

ב. העובדה השנייה: אנו חיים באופן תמידי בתוך סביבה דינאמית, חיצונית ופנימית רצופה מכשולים שיפליאו לחסום, לעכב, לְסַכֵּל, להזים או למנוע לחלוטין את סיפוק הרצון שלנו כפי שתוכנן במחשבותינו או שֶׁנֶּחֱזָה בדמיוננו. זהו טיבו וטבעו של עולמנו הפנימי והחיצוני המציב מחסומים צפויים ובלתי צפויים המוכרים לנו כמחוללי "תסכול" ורגשות אכזבה בלתי נעימה, בדרכנו לממש את רצונותינו. (אנו שומעים כמה פעמים ביום את התגובות: "איזה בַּאֲסָה", ובכל הטיותיה של העָגָה: מָה זֶה הִתְבָּאַסְתִּי, כָּל כָּךְ מְבָאֵס, בֵּאַסְתָּ אוֹתִי וְכוּ').

ג. מכאן, שרמת החוסן המנטאלי של כל יחיד – היא זו שתקבע ברוב המקרים את ההצלחה להתמודד עם מצבים חוסמי-דרך, סיכולים אינסופיים שמאתגרים את השגת מטרותינו. לעיתים מאחר שהם אינם בשליטתנו, איננו יכולים להימנע מהם, אך לרוב, יש בנו יכולת פוטנציאלית לקבוע מה יהיה יחסנו כלפיהם.

הקשר בין חוסן מנטאלי לבין הדימוי העצמי

אותן התנסויות מתסכלות, המפריעות לנו בדרך להשגת מטרותינו ומצריכות רמת-חוסן מַסְפֶּקֶת כדי שלא להיפגע מהן וכדי להצליח להפוך אותן מֵאִיּוּם מעכב לאתגר מרומם, עשויות להשפיע גם על תפיסתנו העצמית: הן בְּעִתּוֹת הצלחה יתירה והן בְּעִתּוֹת כישלון צורב. בהתמודדות יעילה עם כל תסכול מזדמן, יישמר גם ערכנו העצמי כפי שנתפס על ידינו, מבלי שנצטרך להפעיל את מנגנוני הרמייה העצמית כדי להגן על עצמנו מפני האמת. בהתמודדות לקויה, ערכנו העצמי עלול להיפגע, או להרחיקנו מההכרה במציאות על כל התוצאות הנובעות מכך.

תפיסת כשלון כאיום בלתי מידתי (לא פרופורציונלי) במקום לקבלו כלקח מיטיב לבאות, חוסמת את הסקת המסקנות העשויות להועיל לנו בהמשך דרכנו. ההפרעה בדרכנו למטרה, לא רק שעלולה ליצור אכזבה מרה ומתמשכת, פחד משתק, תחושת אשמה, כעס ומתח וכד' אלא גם עלולה לפגוע בתפיסתנו החיובית את עצמנו.

כלומר, גם ה"אגו" שלנו מאותגר במצב של תסכול החוסם ומכשיל את השגת המטרה. פגיעה באגו עשויה להעצים את התסכול, שהרי לא פעם, מישהו מגיב כלפיך ללא רִתּוּי (פירגון) על חלקך במאמץ מסוים, ואף בעוינות, בקנטרנות או בביקורתיות כלשהי, מעליב, מְגַמֵּד ומשפיל אותך כדי להשיג תחושת עליונות מדומה או להתנשא מעליך בזכות ההכרה החברתית בעליונותו עליך (הַעֶלְיוֹנוּת הסוציו-אקונומית, המעמדית, המגדרית, העדתית, הגזעית וכו'), לועג לחולשותיך הגלויות, מקטין את חלקך בהישג וכו' וכו'. חוסן מנטאלי מיטבי, ישמור במצבים כאלה על יציבות תפיסתנו את עצמנו וימנע כִּרְסוּם ופגימה בשלימותה. איתנות מנטאלית, תוליך לכך שלא כל תסכול בהשגת מטרה ומפח-הנפש הנילווה אליו, יפחית את ערכנו בעיני עצמנו. בכלל זה, ניסיונות יזומות של פיחות ערכנו, על ידי הזולת. בל נשכח כי הדימוי העצמי שלנו, מנהל מעצם טיבו, לא מעט מתגובותינו כלפי המתרחש בחיינו, מקרין על רגשותינו ולעיתים מתערער, ומערער את בסיס תפיסותינו ומחשבותינו אודות עצמנו.

האדם המתמודד ביעילות, יזדקק פחות להפעיל את "מנגנוני ההגנה על אגו" (המכניזמים הפרוידיאניים שקיומם הוכח בכלי-מחקר מדעיים) היוצרים אשליה כוזבת המרגיעה את "אגו" בשעה שהוא לא מספיק חסון ולכן גם לא מסוגל להתמודד עם העובדות, כלומר, מעדיף לשקר לעצמו. באמצעות אשליה ורמייה-עצמית, הכחשה, הסוואה, השלכה, רציונליזציה, הדחקה, תירוצים כוזבים שאנו מספרים לעצמנו ועוד ועוד, מסייעים מאפייני המכניזמים הללו של ההגנה הלא-מודעת על "אגו" מוחלש, להסתיר מעצמנו את העובדות המכאיבות והאמיתות שקשה לנו לקבל אודות עצמנו. קשר הדוק מתקיים בין הדימוי העצמי לבין החוסן המנטאלי: בין אגו חלש לבין חוסן דל ולהפך: בין אגו יציב לבין חוסן תקין. "אגו" שלא נתמך ע"י החוסן המנטאלי, נוטה ביתר תכיפות לשקר לעצמו, על כל המשתמע מכך. מי לא התנסה במצבים שבהם דימוי עצמי חיובי וגבוה, שלו או של זולתו, ("אני עשר!") מתפורר בין-רגע לכדי דמוי עצמי שלילי ונמוך ("איזה אפס אני!"), לא רק בגלל התסכול המזדמן הנובע מהמחסום שהופיע בדרכו להשגת מטרה, אלא גם בגלל הפגיעה ב"אגו" הנילווית לכך: זו שנובעת ממה שנתפס כאיום אמיתי או מדומה על "כבודו", על הסטטוס החברתי שלו, על הטריטוריה שלו, או על שימור עוצמתו היחסית של ה"אגו" שלו, כפי שנתפס על ידו טרם-תסכול.

שלא כמו הילד, כשהאדם הבוגר מגלה בנסיבות כלשהן, שהוא אינו בעל יכולות כפי שחשב שהינו, עומדת בפניו הבחירה שלרוב היא תולדה של מידת החוזק והיציבות של הכרתו בערך העצמי שלו: האם לטשטש את העובדות? להכחישן, להדחיק גילוי מר על חולשה שלא קל להודות בקיומה? האם להישאר בתגובה הראשונית, שיספקו "מנגנוני ההגנה" לאגו החלש שלו? או להתעלות בזכות הערכתו העצמית החזקה, היציבה והריאלית, ולהכיר באומץ, בעובדות לא מחמיאות, לכל הפחות, בינו לבין עצמו. "לעצמכם הֱיוּ כֵּנִים" ("to thine ownselves be true") הציע בזמנו וויליאם שייקספיר. אבל להשיג כנות לגבי עצמנו, נחוץ לנו "אגו" יציב, מציאותי, שמסוגל להעריך נכונה ולקבל בביקורתיות עצמית בונה, גם את חוזקותינו וגם את מגבלותינו וחולשותינו. ההתכחשות לעובדות אודות ערכנו העצמי, באמצעות התגובה האוטומטית של מנגנוני ההגנה על אגו, תועיל במידה מסוימת למי שאינם מסוגלים לקבל כל ביקורת על עצמם פן ההכרה באמת, תמוטט את הבסיס עליו עומדת תפיסת המציאות (הכוזבת) שבנו לעצמם. לעומת זאת ההכרה באמיתות לא נעימות שקשה לקבלן אודות עצמנו כמו גם דחיית מחמאות-שווא חנפות, מצמיחה אגו איתן יותר ומציאותי יותר. להבטחת החוסן המנטאלי, יש להיזהר לא רק מהענקת ערך מוגזם לביקורת-מגמדת, אלא גם מ"ניפוח האגו" העלול להגביר יהירות חסרת בסיס. קל ל"אגו" החלש, הצמא לאישור, להתפתות ולגמוע בשקיקה מחמאות שמרעיפים עליו כמניפולציה, בעלי-עניין אינטרסנטיים. המשורר-הפילוסוף רבינדרנאת טאגור עמד על כך שלעלבון ייחשב, שבח-זול שכל אחד יכול לפזר כלאחר יד, רק כדי לקנות את לבבך. וגם אתה, מוטב שתימנע מעשות כן לזולתך, מזהיר המשורר: "אל תלבין פני חברך ברבים בהעניקך לו שבחים מנדבת כיסך".

ילדים קטנים, מרבים ליהנות מ"השירות" שהם מקבלים ממנגנוני ההגנה, כי הם מוכנים עדיין לקבל כל רמז מכל כיוון לכך שהם חכמים, חזקים, יפים, טובים, מוצלחים, מושלמים וכד' (שהרי לא פעם המבוגר מהם, מוכן להעלים עין מניסיונותיהם לרמות במשחק, ומאפשר להם לנצח). האגו השברירי ורמת איתנותם המנטאלית שזה עתה מפציעה, מסבירה את הקושי של הצעיר לפקפק ביכולותיו, להכיר בחולשותיו. ולכן נשמע לא פעם אמירות מהסוג: "הכוס נשברה" במקום להודות "אני שברתי את הכוס". ההכחשה, מטשטשת את התסכול, במחיר הפגיעה באמת שמאיימת להפחית מערכו-העצמי. אצל ילדים התופעה רווחת ונתפסת כ"טבעית", אצל המבוגרים היא תוצר של בחירה וחוסן.

מנגנוני ההתגוננות משתקפים בפולקלור-עמים, במשלים ואמירות יומיומיות, ומעידים על תכיפות השימוש בהם נוכח תסכול. בנסיבות המתאימות, מוזכר המשל על השועל שחשק בענבים הבשלים מול גדר הכרם, ולאחר המתנה מתסכלת, שכנע את עצמו שהם באושים כשנבצר ממנו להשיגם. או ההכרה בכך ש"הַפּוֹסֵל, בְּמוּמוֹ פּוֹסֵל" כלומר משליך על זולתו את תכונותיו המוכחשות מאחר שהן בלתי מקובלות חברתית והוא רוצה להימנע מלהכיר בהימצאותן באישיותו ו/או בהתנהגותו.

כבוגרים, אם נלמד שלא לייחס חשיבות לא מידתית לכל תסכול ונדע להתמודד ביעילות עם מה שנתפס תחילה כאיום ושניתן לתופסו אחרת, יש להניח שערכנו בעיני עצמנו לא יעבור טלטלה משמעותית עקב כל תסכול מזדמן וגם לא נצטרך להעלים מעצמנו אמיתות או ליחס ערך-יתר למי ולמה שאומרים אודותינו כדי לערער את מעמדנו או להשיג עליונות מדומה עלינו. אנשי מדעי-החברה מוסיפים ומדגישים: תגובת הַפְּגִיעוּת המופגנת שלך (עלבון, רגרסיה, התקפלות וכד'), כלפי ניסיונו של הזולת להצליח לגמד את ערכך, נותנת לזולתך את הכוח להגדיר מי אתה ומה אתה!

איתנות מנטאלית נותנת מענה, הן לתסכול המופיע בתגובתנו הראשונית והן לפגיעה ב"אגו" הנלווית לתסכול.

אמרנו, כי כל חברה השוחרת הבטחת הקיום והבריאות הגופנית והמנטלית, זקוקה למאגר ידע מצטבר ומשתכלל בנושא החוסן המנטאלי, שיעמוד לרשות חבריה. מוטב להיות איתן ומוכן ובעל רמת חוסן מנטלי מיטבית, כדי להתמודד בהצלחה עם תסכולים, מצוקות ומשברים הנובעים הן מהמפגש עם המחסומים היומיומיים החיצונים בסביבות חיינו והן מהמחסומים הפנימיים שנוצרים בתוככי תפיסות הכרתיות ותת-הכרתיות שבעולמנו הפנימי. יהא זה בלתי סביר, אם לא יהיה בידיו של כל אדם, ידע בסיסי ו"ארגז כלים" נגיש, בצאתו לממש את רצונותיו במרחב הפנימי והחיצוני עתיר המחסומים המתסכלים. ללא ההצטיידות הראויה ויישום הידע שצבר כל אחד בתהליך החיברות, החינוך, ההבנייה החברתית, האימון, ההכשרה שזכה לה וכיו"ב, יקשה עליו לפתח מיומנות מתאימה שתיתן מענה הן להתרחשויות יומיומיות מתסכלות, הן למצוקות מתמשכות בצמתי-חיים מרכזיים והן במצבי משבר מזדמנים. יצירת התנאים לחיזוק החוסן המנטלי של כל יחיד, מעלה את הסיכוי לאיתנות החברה בכללותה.

לחשיפה למאגרי הידע והניסיון הכלל-אנושי המצטבר והמשתכלל בתחום זה, ישנה חשיבות עבורנו בעיקר כדי שלא נגיע בלתי מוכנים למכות גורל מזדמנות, ונצטרך בכל רגע "להמציא את הגלגל מחדש". ללא הלמידה מהניסיון המצטבר, ורכישת מיומנויות שתהפוכנה להרגל מועיל, חלק ניכר מהאנרגיות והמשאבים האישיים שלנו יִשָּׁחֲקוּ, יִתְכַּלּוּ או ישותקו, עוד בטרם הצלחנו לממש אפילו חלק מזערי מרצונותינו וממטרות חיינו.

ברגיל, כל אדם עלול ליפול לתוך אחת מרשתות המלכודת האורבות לנו בדרכי החיים. יש מי שהנפילה תגרום לו אֵימָה משתקת, ויש מי שיתעשת, יצא מהתגובה הראשונית המיידית, אל התגובה השניונית המעובדת, ויפעיל את תושייתו למצוא משאבים ודרכים שיאפשרו לו למלט עצמו מהמלכודת.

ניתן להקביל את התהליכים הבונים את החוסן המנטאלי לתהליכים הנדרשים לבנייה ולשיפור החוסן הגופני. כשם שהאדם זקוק לידע המצטבר, להבנה, לאימון, והדרכה וכו' כדי לחזק את גופו ולשפר את חוסנו הגופני ובריאותו הפיזית, כך מוחנו זקוק לפתח מיומנויות הבנה, וויסות-רגשי ויכולת שליטה בדרכי חשיבה ופעולה שייעודן: שיפור יכולת ההתמודדות ההכרתית שלנו, עם אתגרי החיים. ישנם אנשים שהחוסן הגופני שלהם נראה לעין עוד מקטנותם עד כי חלקם מגיע לשיאים אולימפיים. הם אלה ההופכים ברגיל להיות מודל להשראה ולחיקוי. באופן דומה, ישנם גם מי שניחנו בחוסן מנטאלי מעולה מלידה. מאלופי האיתנות המנטאלית, נקנה הידע המצטבר שתרם גם ליצירת תוכניות לשיפור המיומנויות המסייעות להתמודד עם תסכולים עבור מי שלא ניחנו מלכתחילה במטען הגנטי המיטבי בתחום זה. כבר מגיל צעיר ניתן להבחין בילדים המסוגלים להתעשת במהירות נוכח מיפגעים, הפרעות וסיכולים המופיעים בדרכם, ולהגיב לתסכולים בקור רוח נדיר. מוכרת גם התופעה הנדירה של "הילד הבלתי פגיע" שמטבעו המולד, מתמודד באופן מיטבי נוכח כל מכשול ומחסום, כגון יחס הורי מדכא, אכזרי ואלים, תנאי חיים מגבילים ועוד. סביר להניח כי מדרכי הפעולה של אנשים כאלה, למדה האנושות כיצד להתמודד ביעילות עם כל תסכול.

בספרות המקצועית מופיעים מושגים שונים המייצגים בדרכים שונות ובהדגשים שונים את רעיון החוסן המנטאלי המתקיים בתודעתנו: חוסן הכרתי, איתנות קוגניטיבית, מסוּגלוּת, קומפטנטיות, חוזק מנטאלי Mental – Strength )), וגם: תושייה (Resourcefulness) מושג המרמז על הצורך בהכרה ובהגדלה יזומה ויצירתית של "משאבים פנימיים" להתמודדות ולחיזוק כוחות תוך-אישיים, נוכח מקורות הלחץ המגוונים והשונים. מושגים נוספים: "עמידות ללחצים" (To cope with stress…) , "גמישות שכלית" (Mental resilience) מה שמרמז על הצורך ביצירתיות ופתיחות והגמשת תפיסות אל "מחוץ לקופסה" נוכח מצבים מתסכלים.

אציין רק כהערת אגב, כי במתכוון אינני משתמש במושג המקובל "חוסן נפשי". עבורי, ה"נפש" היא מושג ערטילאי שלא תמיד בא לייצג את המוח האנושי ולעיתים מזוהה עם לב סימבולי ולאו דווקא כמשאבת-דם מופלאה ומעוררת השתאות, אלא יותר כמרכז התחושות האינטואיטיביות, הרגשות והרגשנות. מאחר שאנו עוסקים כאן בחוסנה של המערכת השכלית האמורה לחלץ אותנו ממצבים מתסכלים, מוטב ככל הנראה להשאיר את ה"נפש" למשמעויות המשתקפות בדימויים המקובלים בשפת היומיום. החלופה המושגית ל"חוסן נפשי" במאמר זה תהייה: "חוסן מנטאלי" או "איתנות מנטאלית". נתייחס באמצעותם לדרך שבה תהליכים הכרתיים וחשיבתיים פועלים בתודעה, במטרה לחזק ולהבטיח הצלחת הַתִּפְקוּד האנושי המיועד לחלץ אותנו מתסכולים מצוקות ומשברים ולמנוע טלטלות בדימוי העצמי שלנו. לאחר סקירת ספרות מקצועית נרחבת וְלַקְטָנוּת שיטתית, יצרתי תיכלול ופישוט של הידע האקדמי הרב-תחומי כדי להנגישו לכל מי שמעוניין להעמיק בהבנת מהותה של האיתנות המנטאלית.

כידוע, ההיסטוריה, הספרות האנושית, יצירות האמנות השונות, כמו גם סרטים, מחזות, סדרות טלוויזיה, מעלים בפנינו אירועים והתרחשויות שבהם בלטו אנשים מיוחדים שנתפסו כגיבורים עשויים ללא חת. בנסיבות שונות, אנו נחשפים לדמויות מופת המתוארות כרבות-תושייה שהצטיינו בעיקר באיתנות המנטאלית שלהם. יצירות רבות כוללות שלל מודלים לחיקוי, דמויות אמתיות ובדיוניות שמצליחות להיחלץ ממצבים מאיימים וחוסמי-דרך שמחייבים קור רוח, תושייה, חשיבה יצירתית וגמישה, תעוזה, בטחון עצמי, התעלות מעל פחדים, התגברות על חרדות, ועוד.

אף שבעלי החוסן המנטאלי הבולטים, אלה שהעניקו השראה עבור יתר האנשים, נולדו כשהם מצוידים במטען גנטי שכלל יכולות נדירות לפתור בעיות, להתמודד ולגבור על איומים וסכנות, הרי שחשוב מאוד להדגיש כי הניסיון הטיפולי מוכיח, שגם מי שבעברם לא היו מחוננים ביכולת זו מטבעם, ו/או לא היו מודעים לחשיבות פיתוח חוסנם המנטאלי, הצליחו במהלך חייהם ללמוד, לרכוש ולפתח מיומנויות שיגבירו את החוסן המנטאלי שלהם.

מאז ומעולם צברה החברה האנושית והטמיעה בדורות ההמשך את הרעיונות, השיטות, הכלים, ודרכי ההתמודדות המיטביים, אותרו אותן יכולות קוגניטיביות והתנהגותיות העומדות בבסיס החוסן המנטלי ופותחו דרכים לתרגל ולהשיג מיומנויות גבוהות לשיפור האיתנות המנטאלית של היחיד והקבוצה. מאגר הידע ההישרדותי החל כנראה בסיפורי ראשונים סביב למדורה ומתוך מודלים טבעיים שבלטו בהתנהגותם המתמודדת, והמשיך במורים מקצועיים ומאמנים שהכשירו צעירים לחיים. בהמשך ובמקביל לכך, נכתבו בתקופתנו, ספרי הדרכה, נפתחו סדנאות הכשרה, נישאו הרצאות, פותחו זרמים פילוסופיים ופסיכולוגיים ועוד. ספרים ומסכי-תקשורת עתירי סרטים הוליוודיים דרמטיים ואחרים, ממשיכים להציג את חוכמת ההיחלצות של גיבורי הסיפור/התסריט המשיגים את מטרותיהם, למרות כל המכשולים והכוחות המתסכלים החיצוניים והפנימיים המעכבים והבולמים העומדים בפניהם. כמו כן, גם דמויות הנכשלים נעדרי החוסן המנטלי, הופכות למודל-חיקוי שלילי, במטרה להזהיר על דרך השלילה מה עלול להפיל את הגיבור שאינו מצויד בתושייה מספקת.

דוגמה אחת, המחזקת את האמירה העממית "הכל בראש", מספק לנו הסרט "קצין וג'נטלמן" המציג שתי דמויות המתאפיינות ביכולות גבוהות : האחת מייצגת את המתמודד האולטימטיבי המפרש באופן יעיל ומיטבי את אירועי חייו המתסכלים, והשנייה, מייצגת את חברו חסר הכוחות המנטאליים להתמודדות עם תסכוליו, עד כי פרשנותו האישית המעוותת לאירועי חייו והסיפור שהוא מספר לעצמו – על עצמו ועל חייו – מדרדרים אותו לדרך ללא מוצא.

מכשולי החיים המזדמנים ביומיום, כמו גם איומים קיומיים בצמתי-חיים מכריעים וקריטיים, מרסקים את האחד בעוד האחר, בעל החוסן המנטאלי, מפיק תועלת התפתחותית מאותן סיטואציות הנתפסות תחילה כמאיימות ומלוות בסבל נוראי. על כך ניתן ללמוד גם מאמירת הזן הבודהיסטית הגורפת:

"… הסיבות לאושר ולסבל שלנו, נמצאות בתודעתנו ולא בעולם החיצוני,
הן מצויות בדרך שבה אנו תופסים את המציאות ולא במציאות עצמה…" (פרופ' יעקב רז).

כיום, מצטברות יותר ויותר הוכחות לכך שהכוח העליון ששולט בביולוגיה שלנו, זו המחשבה הפנימית הנוצרת במוח הַתְּבוּנִי (הקורטקס), המוח היצירתי (הקריאטיבי), החושב, המודע. ישנה טענה שהרעיון אודות "הכוח הפנימי העליון" התבסס עם הפצעתה של הפיזיקה הקוואנטית. צמרת המוח התבוני שבקורטקס, נחשב לתוצר הצעיר יחסית, של תהליכי האבולוציה האחרונים. במשך מאות אלפי שנים נצברו והוטמעו במאגרי הידע שבתוכו, אותן ההתנסויות ששירתו את הבטחת ההישרדות והקיום.

המוח התבוני, מקיים דיאלוג בלתי פוסק עם חלק קדום יותר של מוחנו: האֶמִיגְדָלָה שתגובותיה "המתוכנתות", מסתמכות על הניסיון העשיר שנצבר בה במרוצת מאות מיליוני שנות אבולוציה.
האֶמִיגְדָלָה מתוכנתת להגיב כ"טייס אוטומטי" לכל סיטואציה מסכנת-חיים, כדי להבטיח הישרדות (שבין היתר, אמורה לשרת את העברת הגנים שלנו לדור הבא). האֶמִיגְדָלָה מספקת לנו באורח לא מודע, (התנהגותית – תחושתית-רגשית ולא שכלית), את ברירת-המחדל המיידית, היצרית, האימפולסיבית ומהירת-התגובה כשהיא מזהה איום קיומי. מכלול תגובותיה, פועל כמנגנון-פיקוח הומיאוסטטי (השומר על שווי משקל פנימי), מווסת "אוטומטית" בתוך שברירי-שניות, את כלל פעולות הגוף הלא רצוניות, (כנשימה, חילוף חומרים, קצב הלב, לחץ דם, וכיו"ב). בין יתר מטלות האֶמִיגְדָלָה, מצוי גם מנגנון ההישרדות המייצר דריכות גופנית שמשמעותה הביולוגית היא גיוס אנרגיה מירבית להתמודדות עם הופעת איום קיומי, עבור פעולת הימלטות מהירה או לחימה ( fight or flight). האֶמִיגְדָלָה עומדת בקשר דיאלוגי עם המוח הַתְּבוּנִי, שלמרות היותו איטי יותר בתגובותיו, הוא זה המסוגל ליצור בתודעתנו את השליטה במחשבותינו ולעצב את תפיסותינו ולהשפיע תוך-כך על התהליכים הביולוגים שיוצרת האֶמִיגְדָלָה (שהיא חלק מרכזי במערכת העצבים האוטונומית). האֶמִיגְדָלָה מפעילה דריכות מצילת-חיים לזמן קצוב. חשוב להדגיש כי אם האיום (הקיומי או המדומה) מתמשך, נוצר מצב של דריכות-יתר מזיקה (עקה, סטרס). רק הסרת האיום מתודעתנו, תוביל לחזרה לשגרת האיזון הפנימי ולתחושת רוגע מיטיבה.

דרכי ההישרדות, התובנות וחוכמת החיים שפיתחה וצברה האנושות, נצרבו במרוצת הדורות בגנטיקה של רוב בני האדם. חוקיות ביולוגית זו מסבירה את הימצאותן של תכונות ה"התמחות" שבלטו במשפחה מורחבת כמו גם בקבוצה ספציפית מסוימת שתנאי החיים בה גרמו ליצירה ולפיתוח תכונות ומיומנויות מוגדרות שחוזקו במרוצת הדורות לטוב או לרע. לפי ממצאי המחקר הגנטי המתקדם, לפעמים חל שינוי גם במהלך דור אחד בלבד. תכונות ספציפיות אלו, מבחינות בינן לבין משפחות או קבוצות אחרות שלא נחשפו לאותם תנאים ולכן לא פיתחו מיומנויות דומות. על פניו, נראה שהמאגר המצטבר של הידע והמיומנויות הנדרשות להישרדות בכל תקופה וחברה, הרחיב במרוצת הדורות דרך ההטמעה הגנטית, את מעגל האנשים המסוגלים להתמודד ברמת יעילות משופרת, עם האירועים היומיומיים כמו גם הבלתי שגרתיים, וגם עם ההתרחשויות המפתיעות או הטראגיות שזימנו להם חייהם.

בין אם זו עמידה מתוכננת מראש מול האירועים המחזוריים שאיתני הטבע חוזרים ומטלטלים בהם את האנושות (בצורת, מגיפות, התפרצויות געשיות, שיטפונות באזורים המועדים לכך) ובין אם התמודדות בדיעבד מול האירועים הבלתי צפויים (מכות טבע נדירות כמו צונאמי, משברים כלכליים חריפים או כלל עולמיים) שניקרו על דרכם כתולדת החוקיות הפיזיקלית השלטת ביקום.
ישנן לפיכך, חברות המתמודדות בהצלחה רבה יותר מאחרות בעת צרה וכך גם יחידים בתוכן מאחר שבאותן קבוצות ותרבויות שהשכילו לפתח בהן מיומנויות ספציפיות הקשורות בהתמודדות והישרדות, רוב הנולדים כבר נולדו מלכתחילה עם נטייה גנטית עוצמתית ורמת מסוגלות מעל הממוצע. ניכר שהם מסוגלים לפעול ביתר-כשרון, בעמידות גבוהה יחסית ובקור רוח, נוכח מכשולים ואיומים, שמעמידים לפתחנו בכל רגע, החיים עלי אדמות. ומעבר לכך, כאמור, רוב האנשים כמו גם קבוצות ספציפיות שלא נחשפו לאימון שיטתי להשגת איתנות בתרבותם, יכולים ללמוד יותר ולשפר יותר את חוסנם המנטאלי, בזכות זמינות מאגרי המידע ההדרכה והאימון בנושא. כיום נפתחות אפשרויות רבות ומגוונות לאמץ תובנות, להקדים תרופה למכה, לרכוש מיומנויות ולפתח את פוטנציאל הכושר המנטאלי מעבר למה שנתון באדם מלידה או ניתן לו בהבניה החברתית המקובלת בתרבותו.

כפי שנטען בפתיח למאמר, שיפור הכושר המנטאלי מותנה לא מעט בהחלטות הפרט ובבחירותיו, במידת השקעתו והתמדתו ובטיב ההדרכה שיזכה לה. מי שחפץ להצליח בכך, מן הראוי שיכין לעצמו תוכנית התפתחות אישית, יעצב "מסגרת התייחסות" שמתאימה לו, על בסיס ההבנה של מה חסר בו מכלל המרכיבים של החוסן המנטאלי. בעזרת המודל התיאורטי שיוצג בהמשך יוכל האדם לזהות את מיקומו בכל אחד ואחד משלושה הממדים המאפיינים את החוסן המנטאלי המיטבי. מרגע שאדם מכיר בכך שהוא מצוי: ברמה גבוהה, בינונית, או ברמה טעונת שיפור, בכל אחד מהשלושה, יש לו אפשרות לברור לעצמו ביתר יעילות את מסלול הקידום האישי שלו, את מסגרת ההדרכה והאימון המתאימים לשיפור המרכיב הפחות מפותח אצלו, או זה שנראה לו חשוב יותר עבורו.

כאמור, גל הסדנאות, הספרים, הכתבות והסרטים שמאפיין את דור הניו-אייג' מספק מקורות, שיטות, דרכים, אמצעים, ומסגרות שונות ומגוונות של התנסות שמטרתן העצמת כל אחד משלושה המימדים הללו. מסתבר, שלא רק יכולת ההתמודדות של הפרט יוצאת נשכרת מתהליך השיפור של החוסן המנטלי, ההתנסויות מקרינות גם על תחושות האושר הפנימית, הנינוחות והרווחה בחיים. וכל זאת כאמור בנוסף על חיזוק ממשי של הביטחון עצמי, יציבות הדימוי העצמי ושמירת מידת הערך העצמי היחסי, הגבוה והחיובי . לא אחת עשוי השיפור העצמי, להקרין באופן משמעותי גם על רמת איתנותם ורווחת חייהם של הקרובים והסובבים אותו.

לעומת זאת, העדרם המוחלט של כל שלושה המרכיבים באישיותו של אדם, מכניסה אותו לקבוצה בעלת רמת פגיעות גבוהה במיוחד. ניתן לומר בוודאות רבה, כי כל מי שלא השיגו התפתחות מינימאלית באף אחד משלישיית מרכיבי החוסן המנטאלי, מתאפיין בתגובות התנהגותיות שאינן מועילות וגם לא יעילות (בלשון המעטה) במצבי תסכול, ולא כל שכן במצבי מצוקה מתמשכת, ומצבי משבר. ההסתברות להיחלצות מהנטייה לאובדנות, של נעדרי ה"חוסנה" המשולשת, צפויה להיות נמוכה מאוד. זהו מצב לא שכיח, אך גם לא לגמרי נדיר, והוא מוגדר כ"הימצאות בקבוצת סיכון". כדי למנוע תחושות חוסר-ערך קריטיות, פגיעה עצמית ואף סיכון-חיים, חשוב לזהות בהקדם מצב כזה, ולהפנות לטיפול פרטני או קבוצתי מתאים. כל מסגרת טיפולית, שרלבנטית לעניין זה של איתנות רופפת ודלות מסוכנת בכישורי חיים, עשויה לבלום התדרדרות. ניתן לקבל מענה במסגרת טיפול שיחתי ("פסיכותרפיה") או טיפול באמצעות אומנויות ("הַתֵּרַפִּיּוֹת") או אימון ע"י מאמן, "קאוצ'ר" מתאים, ולעיתים יש צורך בהתערבות תרופתית הנתונה לשיקול דעתם של רופאים.

בהמשך, בחלק ב' של המאמר אתייחס בנפרד ובלווי הדגמה לכל אחד משלושת המרכיבים של החוסן המנטאלי. במקביל תוצג בהרחבה גם תופעת הדריכות (המוכרת גם במונחים: לחץ, דחק, "סְטרֵס"), שמייצר לנו מנגנון וויסות פעולות הגוף הלא-רצוניות. מדובר באותה דריכות-יתר מתמשכת, כתוצאה מתגובת "הילחם או הימלט" (flight or fight) שחרגה ממסגרת הזמן שהוקצב למצב החירום. הדריכות אמורה לספק לנו אנרגיה מעל ומעבר לזו הנחוצה לנו בזמן שיגרה אבל, רק לזמן קצר. רבים מאלה המכירים בקיומה של תופעה זו, לא בהכרח יודעים כיצד היא מחבלת בבריאותנו וגוזלת מאיתנו את מיטב כוחותינו, מותירה אותנו מותשים ונעדרי חִיּוּת. לא בהכרח מודעים להיקף ועומק השלכותיה על תהליכים גופניים ותודעתיים ועל החוסן המנטאלי והפיזי כאחד, כל עוד לא הוסרה תפיסת המצב כ"איום קיומי" או איום אחר, מתודעתנו.