"הדרך החילונית" מאת רם פרומן, ידיעות ספרים, 2019 , 224 עמ'.

ספרו של רם פורמן על החילוניות מתאר את החברה החילונית תחת כורח ניסיון ההדתה, שלעיתים כושל אך מנסה להכתיב קודים בחברה כמעט בכל תחום, כמו למשל במסגרת החינוך, אך פורמן שם דגש יותר על הצד הפוליטי.

אם "סיפורם של היהודים החילונים"¹ מאת אמנון רובינשטיין שם דגש על הצד הסוציולוגי, ו"מדריך לחילוני"² מאת אביעד קליינברג שם דגש על הצד הפילוסופי, הרי שספר זה, "הדרך החילונית", מתכתב עם הצד הפוליטי של המפה. כמובן, בכל אחד מהספרים יש גם צדדים אחרים.

הספר מחולק לשלושה חלקים.

בחלק הראשון פרומן מספר על פרויקט ה"הדתה" שנכנס לחיינו, לפחות מבחינה תקשורתית, ממש בשנים האחרונות. פרומן מספר שיש לו מניות רבות על עצם קידום המושג הזה. הוא מספר על ההדתה שקיימת בכל שטחי החיים – במערכת החינוך, בצבא ובמרחב הציבורי.

נראה שעיקר התמקדותו היא במערכת החינוך אליה נכנסים תכנים דתיים בספרי הלימוד גם בנושאים שאינם קשורים. מי שעקב אחר תכניתו של ליאור שליין "גב האומה", מכיר את הדברים האלה היטב.

מסגרת חשובה לא פחות, היא הצבא, בה יש הדתה רבה. מקור בעייתי במיוחד הוא קיפוח נשים היכן שנכנסים חיילים חרדים. כאן יש התנגשות ערכים – מצד אחד, אנו שואפים לשלב את הציבור החרדי בצבא, אך מצד שני איננו רוצים לקפח את זכויות הנשים. גם כאן אני חושב שהצו החילוני גובר. ואפשר להסביר זאת אף במונחים דתיים, שהרי זו כ"מצווה הבאה בעבירה", שההוראה לגביה היא – "אל תעשנה"!.

בחלק השני, פרומן מצייר תמונת מצב של החברה החילונית. הוא בוחן אספקטים רבים מאוד, שלא אוכל, כמובן, לכסות את כולם. תחת זאת, אזכיר דבר אחד – פרומן אומר שהחילוני מרגיש שהוא הממלכתיות בעוד הוא אינו כזה, אלא מגזר אחד מבין כמה. שאר המגזרים 'מסודרים',גם מבחינה פוליטית – כך בנוגע לחרדים, לדתיים הלאומיים ולערבים. לכל אלה יש מפלגות סקטוריאליות ברורות שדואגות לאינטרסים שלהם. אבל לחילונים אין מפלגה מייצגת אחת, וכך האינטרסים שלהם נפגעים. למעשה, אין מי שידאג להם. היחידים שעושים מעט הם מר"צ ומפלגת העבודה. 'יש עתיד' אמנם מציגה עצמה כמפלגה חילונית מובהקת, אך למעשה אינה מצטרפת למאבק החילוני, רק לזה האנטי-חרדי, כך לדבריו. גם אביגדור ליברמן ממפלגת ימין, שהיא מפלגה חילונית, לא עושה כמעט דבר בנידון, למעט בסמיכות למערכות הבחירות.

כך בחלק השלישי פרומן מנסה להציג פתרונות שמתחילים קודם כל בהגדרה עצמית ובהכרה עצמית. כך יכולה הקבוצה לקדם את סל הערכים שלה, שפרומן מציג בפירוט ותוך כדי דיון.

כמו כן, הוא דן בחילוניות מבחינה היסטורית, על זרמיה השונים, וכן בעיוות ההיסטורי שנוצר בימיו של בן גוריון. גם מקומו של 'משל העגלה הריקה של החזון איש' לא נפקד כאן.

בהתאם לזאת, הוא מציע לבטל את החינוך הממלכתי ולהפוך אותו לחינוך חילוני, שיהיה זרם ככל הזרמים הנבדלים. עניין נוסף הוא שבעצם המחנה החילוני מחולק לשניים – חילוניים גמורים ומסורתיים ולכן גם המסורתיים זכאים לזרם משל עצמם. יש כאן מחשבה שהולכת בכיוון הפרטת החינוך, אף שלא חייבים לקחת זאת כל-כך רחוק, והיא מעידה על קשיים ממשיים שחלק מהציבור הישראלי נתקל בו.

זה נכון גם באופן כללי – הדברים שפרומן מעלה נובעים ממקום של כאב פרטי ממשי, על כן יהיה לא חכם לבטל אותם. ככל הנראה ישנם רבים החשים כמוהו.

אני חושב שעד היום מדינת ישראל לא השכילה להסדיר באופן טוב את היחסים בין החילונים והדתיים שבה, וכך אנו עדים למתיחויות בין הזרמים בתכיפות.

דעתי האישית זהה לדעתו של אחד האנשים החכמים שחיו כאן ושהיה גם אדם דתי – פרופ' ישעיהו לייבוביץ', והיא שצריך להפריד את הדת מהמדינה באופן ברור. אין כאן פגיעה בדת. ארה"ב היא מדינה שרוב גדול של אזרחיה דתיים, ובכל אופן הדת מופרדת שם מהמדינה שמתפקדת יפה. גם אין כאן פגיעה בהיותה של ישראל מדינה "יהודית ודמוקרטית", לפחות לא לפי איך שאני מבין את המושג. "מדינה יהודית" הינה מדינה ליהודים ולא מדינה בעלת סממנים יהודים. כך הדבר הופיע לפחות מבחינה היסטורית בחזונו של הרצל. הוא בא לתת מענה לאנטישמיות ומתוך עמדה זו הוא פותח את דבריו, ובהמשך הוא אומר שבמדינה היהודית, דתיים יהיו תחומים בבתי הכנסת, כשם שאנשי הצבא תחומים בקסרקטינים. כמובן שעדיין יש מקום להכנסת כמה מאפיינים יהודיים-דתיים למדינה, כמו השמחה בחגים וכו', אך זאת מתוך בחירה ולא מתוך כפייה.

אני חושב שהטוב ביותר הוא להגיע להסכמות. ניסיון כזה נעשה על-ידי פרופ' רות גבינזון והרב יעקב מדן באמנת גבינזון-מדן. זהו ניסיון לא טוב בעיניי. גבינזון היא אשת אקדמיה אולטרה-שמרנית, ומדן הוא רב מתון יחסית. לא ברור עד כמה הם מייצגים ואת מי. לא ברור האם תיתכנה הסכמות בקונסטלציה אחרת. בינתיים, על פי המצב הנוכחי, הדומיננטיות הדתית הולכת וגוברת, והשסע הולך ומחריף.

בהקשר לזה אוסיף עוד נקודה. ביום העצמאות האחרון צפיתי בסרטו של רינו צרור "יהודים, פעם שלישית".³ צרור אומר שלפני הפעם הזו היו לנו רק פעמיים ריבונות מלאה בארץ, ובכל פעם זה הסתיים תוך פחות מ-80 שנה. הוא מנתח את סיבות הכישלון ומגיע למסקנה שהמתחים הפנימיים והיריבויות הפנימיות הם אלה שמוטטו אותנו ומעלה אזהרה שהדבר יכול לקרות אף בימינו. אולי זו אזהרה פסימית מדי, אבל בכל זאת כדאי לשים לב אליה. מעניין שאת אותה אזהרה (שכנראה שאב מצרור) השמיע אף שר החינוך נפתלי בנט בשני נאומים שנשא ביום העצמאות האחרון; בחידון התנ"ך ובטקס הענקת פרסי ישראל. וזהו אותו שר החינוך שבימיו התחוללה ההדתה עליה מדבר פרומן.

בהקשר הזה, אי אפשר שלא להזכיר את נאום השבטים של הנשיא ריבלין, שיש גם לו רלוונטיות גדולה לדברי פרומן בספר זה.

לסיכום, ספר טוב וחשוב המעלה נקודה כואבת, רלוונטית וקונטרוברסאלית בנוגע לחיינו כאן ועכשיו. ממליץ לקרוא.

[1] כאן: https://wp.me/p712oV-ts
[2] כאן: https://wp.me/p712oV-tA
[3] בעבר הוא אמר דברים דומים בכתבה שהופיעה ב YNET – קישור לכתבה