האם קריסה של המחקר המדעי אפשרית? זה כבר קרה בעבר… שאלו את היפאטיה מאלכסנדריה.

התקופה היא המאה הרביעית לספירה והימים הם ימים לא פשוטים, רוויים במאבקים בין הדת הנוצרית החדשה, המבססת את מעמדה באימפריה הרומית כדת רשמית, לבין הנאמנים לתרבות ההלניסטית ולאלים הישנים.

העיר אלכסנדריה, השוכנת לגדת הדלתא של הנילוס, הייתה עיר חשובה מאוד באותם ימים – העיר השלישית בגודלה באימפריה ומקום מושבו של השלטון הצבאי של מצרים. היו בה גם מוזיאון ששימש כמעין מכון מחקר, ספריה, מקדשים לאלים, כנסיות ואווירה רוחנית תוססת שכללה תיאולוגים, פילוסופים, נואמים, בית ספר למתמטיקה ורפואה ומוסדות להכשרת כמרים ורבנים.

אביה של היפאטיה, תיאון, היה מתמטיקאי ואסטרונום אשר נמנה על סגל המוזיאון. כמה מעבודותיו שרדו, ביניהן פרשנות של אוקלידס המיועדת לתלמידים וספר על אופטיקה. תיאון החליט להעביר לבתו את הידע התיאורטי והמעשי שלו שכלל בניית מכשירים לצפייה בכוכבים. גם היא חיברה ספרי מתמטיקה, ורבים סברו שהיא עלתה עליו בכישוריה. העבודות המתמטיות של היפאטיה היו פופולריות בדורות שאחריה וכפילוסופית היא נחשבה הגדולה בדורה. תיאון אהב את התרבות ההלניסטית, בעיקר את הדת היוונית ואת האסטרולוגיה. גישה זו הייתה מקובלת בזמנו; מתמטיקאים רבים שילבו את תורת הנסתר והאסטרולוגיה עם העיסוקים המדעיים שלהם. דווקא היפאטיה הייתה חריגה בנוף הזה, מאחר והייתה רציונלית יותר בגישתה ודחתה את המיסטיקה. היא לא לקחה צד בויכוח שבין הנצרות לדת ההלניסטית, מאחר ולא האמינה בשתיהן. היא הייתה הלנית מבחינה תרבותית, אך לא דתית. היא לא התפללה לאלים, לא ביצעה טקסים דתיים ולא הקריבה קורבנות.

האסכולה שבה האמינה היפאטיה הייתה הפילוסופיה הניאו-אפלטונית, שאיפתה הייתה לגרום לתלמידים להעריך את הדברים הנצחים בחיים ולא את בני החלוף שאינם אלא אשליה וצל של הדבר האמיתי. היא האמינה שאם בני האדם ישתחררו מהרגשות והתשוקות שלהם הם יחוו חופש אמיתי. היא יישמה את התורה שלה בעצמה, חיה בצניעות ובסגפנות ומעולם לא נישאה, מן הסתם הבינה שנישואין והולדת ילדים יהוו מכת מוות לפועלה המדעי והפילוסופי.

להיפאטיה היה בית ספר משלה, בו לימדה ללא אפליה תלמידים נוצרים ופוליתאיסטים (עובדי אלילים). רבים מהם החזיקו אחר כך משרות גבוהות בכנסייה או בפוליטיקה, וכך הייתה להיפאטיה השפעה בחוגים פוליטיים, חברתיים ותרבותיים. תכנית הלימודים כללה שילוב של פילוסופיה ומדע – אונטולוגיה ואתיקה, מתמטיקה ואסטרונומיה. היפאטיה עודדה גם בניית איצטרולבים – מכשירי עזר לקביעת זוויות גרמי השמיים ביחס לאופק אשר שימשו לתצפיות ולניווט. התלמידים שלה התייחסו אליה כדמות רוחנית, אם ואחות. הם הרגישו שהם חלק מקבוצה נבחרת שזכתה ללמוד אצלה. ואכן, היה בה משהו אליטיסטי. החומר שהיא לימדה נחשב סודי, מכיוון שרק החכמים יכלו להבין אותו. היה מקובל לחשוב שההמון הנבער יבוז ללימודים הללו, ולכן אסור להפוך את הפילוסופיה לעיסוק עממי. התלמידים שלה היו אריסטוקרטים והרגישו נעלים מהאדם הפשוט ברחוב.

וממגדל השן לפוליטיקה…

בשנת 385 יצא הפטריארך של אלכסנדריה למלחמה נגד הפגאניות במטרה למגר את האמונה ההלניסטית ולנכס לכנסיה את מקדשיה הפוליתאיסטיים. המרכז הדתי היווני באלכסנדריה שכן במבנה שנקרא סרפאום. מספר פעילים דתיים התבצרו במקדש, אך פונו משם בצו הקיסר והוא הפך לכנסייה. פסל האל סראפיס נופץ לרסיסים. רבים באליטה האינטלקטואלית תמכו בהלניסטים, וגלו מהעיר בעקבות הפרשה.

היפאטיה לא התערבה במלחמת האזרחים שפרצה בין ההלניסטים לנוצרים, וכללה קרבות רחוב עקובים מדם, כיוון שלא תמכה באף אחד מהצדדים. בתחילה לא היה למשבר השפעה אישית עליה, אך המצב השתנה עם עלייתו בסולם ההיררכיה הכנסייתית של כומר קיצוני ושאפתן בשם קיריל אשר נודע כאדם חסר מעצורים ורעב לכוח. רבים התנגדו לו במצרים, אבל הוא הצליח לגרום להרחבת הדרגתית של סמכות הכנסייה בענייני הציבור. בתחילה פתח במתקפה על קבוצות נוצריות שאינן אורתודוקסיות. אחר כך פנה נגד היהודים וגירש רבים מהם מהעיר. המתנגד הגדול שלו היה אורסטס, אחד מתלמידיה של היפאטיה והמושל של אלכסנדריה מטעם האימפריה עד לשנת 415 לספירה. הוא התייעץ איתה בנושאים מדיניים, ולמרות שהיה נוצרי פיתח יחס עוין לכנסייה ולפטריארך קיריל, כנראה בהשפעת מורתו.

קיריל השתמש בקבוצה של 500 נזירים כבריוני רחוב. הם האשימו את אורסטס בפגאניות ותקפו אותו כשהלך ברחוב. נזיר אחד אפילו פגע בראשו באבן. הם גם הפיצו שמועות שהיפאטיה היא המכשול לפיוס בין אורסטס לקיריל, מה שבמידה מסוימת היה נכון. היפאטיה תמכה בשלטון חילוני, פוליטיקה של דיאלוג ללא אלימות והתנגדה לאחיזת הממסד הדתי בחיי הציבור, במקום הרשויות האזרחיות מטעם העיר והאימפריה. כנראה שהיא גם הגנה על היהודים בזכות התרומה שלהם לכלכלה ולתרבות בעיר. למעשה, היא עמדה בראש סיעה שתמכה באורסטס ואשר כללה גם נוצרים מתונים. האליטות באלכסנדריה רחשו כבוד להיפאטיה, והיא זכתה בשלל כיבודים, מה שהיה לצנינים בעיני קיריל. פשוטי העם לא נהו אחריה, כי היא נתפסה כאליטיסטית. אפילו המאמינים בדת ההלניסטית לא תמכו בה בשל יחסה האדיש לאמונה שלהם.

קיריל החל במסע תעמולה והכפשה וטען שהיפאטיה היא מכשפה – עבירה פלילית חמורה באותו הזמן. הוא גם טען שהיא גרמה לאורסטס להיות אתאיסט ולהפיץ בעיר חוסר אמונה. לבסוף התגבשה קבוצת מתנקשים מאנשי הכנסייה. כשהיפאטיה הייתה בדרך לביתה, היא נתקלה במארב. ההמון גרר אותה מחוץ למרכבתה אל כנסייה סמוכה, קרע את בגדיה מעליה ודקר אותה עם שברי חרסים. לאחר שנרצחה, הועלתה גופתה באש.

התוצאות הפוליטיות של הרצח היו מוצלחות מבחינת המבצעים. אורסטס התפוטר וקיריל קיבל מעמד פוליטי חשוב. אף שליט חילוני אחר לא העז להתנגד לו יותר. הרוצחים מעולם לא הועמדו למשפט. הרדיפה של יהודים ופוליתאיסטים התגברה עקב כך בכל האימפריה.

היפאטיה בימינו – במאות האחרונות הפכה היפאטיה לסמל למחאה נגד הכנסייה. אנשי תנועת הנאורות הציגו אותה כקדושה מעונה, קורבן לקנאים נוצרים וסמל לחופש המחשבה והמדע ולתרבות הרציונלית היוונית. אמנם העיסוק במתמטיקה ופילוסופיה נמשכו לאחר מותה עד לכיבוש הערבי של מצרים, אבל הרצח שלה מסמל את תחילת הסוף של התרבות ההלניסטית. מבחינת פעילותה ואופייה, היא מופת להתנהגות מוסרית, מעורבות בחיי הכלל וגם סמל פמיניסטי מובהק מכיוון שעסקה בתחומים שלא היו מקובלים בעת העתיקה בקרב נשים.

הסרט "אגורא", שיצא ב- 2009, מגולל את סיפור חייה של היפאטיה וממחיש את רוח התקופה. הביקורות לסרט היו מגוונות, ולמרות שחלק מהמבקרים גינו אותו בגלל שיצא כנגד הכנסייה הנוצרית, היו כמרים שהשוו את היפאטיה לישו, לא פחות, בגלל האופי והמידות הטובות שלה, והגורל האכזר שנפל בחלקה.