הטקסיות נוגעת לממדים רבים בחיי האדם. כתופעה, היא נחקרה על ידי רוב הדיסציפלינות במדעי החברה והרוח. תקצר היריעה מלתאר את עושר המחקר, ולכן ננסה רק להתייחס בקצרה לחלק מהאפיונים החשובים ולתאר את המעבר הפרדיגמטי שתופעת הטקס עברה מהמרחב הדתי לחילוני ונתאר את הרלוונטיות של הטקס לחילוני ההומניסט היום.
טקס שמשמעותו האטימולוגית היא סדר, ארגון או הערכות, בהגדרתו המילונית הבסיסית הוא אירוע סימבולי המורכב מרצף פעולות, המבוצע במחזוריות סדירה. הפעולה הזו היא צורה של התקשרות בין חברים בחברה. מטרתה מתן משמעות ותחזוקה של הערכים החברתיים. במובן הזה הטקס הוא אמצעי אינסטרומנטלי להשגת סדר חברתי על ידי קביעת הגבולות החברתיים והערכים הרצויים, אמצעי שליטה, הזדהות, גיוס לפעולה, חיזוק הלכידות החברתית, קביעת הסטטוס החברתי וכד'. עד כאן מדובר באמצעים תכליתיים בלבד שאין בהם מטען מטאפיזי.
מהו אם כן הטקס הדתי?
המחקר האנתרופולוגי בתחילתו התייחס לטקס במה שנחשב לצורתו הטהורה – הפולחן. בטקס הדתי יש חיבור ופנייה אל הטרנסצנדנטי, חיבור אל זמן, מרחב ומקום מקודשים. דוגמא לאפיון הטקס הדתי ניתן למצוא אצל חוקר הדתות אליאדה1 שגרס שלכל ריטואל יש ארכיטיפ אלוהי. הדתות מניחות שפעולות הדתיות נוסדו על ידי אלים, גיבורים שהביאו קדמה, או אבות קדומים מיתיים. למרבית הפעולות בעולם קדמון יש משמעות מיתית וחיבור אל הטרנסצנדנטי. בחברות המסורתיות כל הפעולות של חיי היום יום נגלו על ידי אלים או גיבורים. לדוגמא: המנוחה בשבת כחיקוי מעשה האל בבריאה, או, פרומתיאוס שנתן את האש לבני האדם, במיתולוגיה היוונית. בני האדם רק חוזרים אל הנצחי. הטקס שואב את סמכותו מהטרנסצנדנטי, העולם המסורתי הוא עולם שהסיבתיות בו טרנסצנדנטית ואין בו פעולות ללא משמעות כזו.
הטקס במשמעותו הדתית נחלש בתקופה המודרנית כפי שאומר המשורר אמיר אור2:
ההנגדה המודרנית בין הרוחני לפולחני נולדה עם הפרוטס-טנטיות והאינדיבידואליזם הליברלי, והביקורת שהעלו אלה כלפי הפולחן תקֵפה עד ימינו: התרבות המודרנית הדגישה יותר מבעבר את הייחודי, הסובייקטיבי והאישי. ה'אני' הפך למרכזי הרבה יותר, ואף הקונפורמיות, הנדרשת לעצם קיומה של החברה, הושתתה פחות על סולידריות תרבותית, ויותר ויותר על בריתות ועל שיתוף אינטרסים של יחידים. לעומת זאת, ההקשר החברתי של הפולחן הוא א-פרסונלי; הוא יוצר ארכיטיפים חברתיים משותפים, השוללים מן היחיד את התחושה של אי-תלותו, ייחודו הברור, ושליטתו בגורלו. אין פלא אפוא, שעמוק פנימה נתפס הפולחן בעיני האינטלקטואל המודרני כאיוּם על קיומו כאינדיבידואום, וכמחווה ריקה של פרט בתוך עדר. ההשגה הפרוטסטנטית על גשמיותה של המחווה הפולחנית הפכה בפי האתאיסט להשגה על החיצוניות המכנית שבה; בנוסף לאלה באה רתיעתו הפוליטית של הליבראל, שלא כוּונה דווקא כלפי הצורך של מקיים הפולחן במתן ביטוי התנהגותי לאמונתו, אלא כלפי האיום הגלום בקולקטיביות של התנהגות כזו. יחס זה משתמע גם בשימוש המודרני במושג הפולחן מחוץ להקשריו הדתיים, ובהרחבתו למשמעות של "הערצה יתרה" בכלל.
בתקופה המודרנית הטקס מתחיל לאבד ממשמעותו כפעולה דתית פולחנית ונוצרת פרדיגמה חדשה של טקסים חילוניים, הן בממד הלאומי והציבורי והן בממד הפרטי. המדינה והחברה ממציאות טקסים לאומיים וציבוריים כדי לחזק את הלגיטימציה ואת האידיאולוגיה השלטת. במקביל, יש יכולת גם לקבוצות בתוך החברה, כמו גם ליחידים, ליצור טקסי הגדרה עצמית, דרמטיים, חד פעמיים.
הטקס החילוני אינו פונה אל הטרנסצנדנטי אלא שואב את סמכותו בצורה אימננטית מן החברה ומן היחיד. המחקר מצביע אם כן על שינוי בפרדיגמה. מעבר מההנחה שהטקסיות "מתה" או "שקעה", להנחה שהטקסיות שינתה את פניה ועברה תמורה מפולחניים דתיים לטקסים שהם אזרחיים, פוליטיים, תרבותיים, ספורטיביים, אסתטיים, אישיים ואפילו צרכניים. כך מתארת את ריטואל הצריכה, החוקרת בת' גיל3:
הריטואל מבוצע על ידי כהני המקדש (הזבנים), הניגש לאלו המביעים התעניינות בקו מוצרים מסוים ושואלים אותם: "האם אפשר לעזור לך?". תפקידו הוא לסייע לקונה לבחור מתוך מגוון כמעט אינסופי של אפשרויות את הפריט הספציפי שיביא את דרגת הסיפוק הגבוהה ביותר, תמורת אחוזים מהכנסתם העכשווית והעתידית. לאחר שהמתין בתור, היחיד מגיע לאיטו אל ראש התור. רב האנשים היום אינם נושאים עימם מספיק מזומנים, ולכן הם נאלצים להשתמש בסמלים פחות ישירים של השתתפות בטקס: כרטיס אשראי או המחאות. סמלים אלה של פוטנציאל צרכני מחייבים מבחן אמונה: חקירה קצרה נערכת על מנת להבטיח שהפרט לא חטא, כלומר לא חרג ממסגרת האשראי שלו.
הטקס מקבל משמעות הרבה יותר רחבה מאשר המשמעות הקשיחה שלו בעת העתיקה. כמובן שישנם טקסים לאומיים המעניקים משמעות ולכידות חברתית. בחברה הישראלית ניתן לדבר על יום העצמאות, ימי הזיכרון לחללי צה"ל, לשואה וימי הזיכרון לאישים. להבדיל, חנוכה, פורים, ט"ו בשבט ול"ג בעומר החלו כמועדים שמקורם בקודש והפכו לחגים בעלי משמעות חברתית רחבה, חילונית/ציונית ולאומית.
בממד הפרטי אני לא יכול לדמיין היום חיים חברתיים ללא טקסים שאין להם דבר וחצי דבר עם העולם הדתי. למשל: יום הולדת, מסיבת גיוס/שחרור, מסיבת רווקות, חנוכת בית, מסיבת פרישה מהעבודה, סיום לימודים, חתונת זהב וכדומה. אלו דוגמאות מעטות לטקסים שרובנו השתתפנו בהם בשלב כלשהו בחיינו, ורובנו עשינו זאת מבלי לשייך את האירוע לממד טרנסצנדנטי.
השאלה כבר אינה "למה אנחנו צריכים טקסים?" אלא "האם וכיצד אפשר ליצור טקסים שמתאימים להשקפת עולמם של הומניסטים-חילוניים?"
במה, אם כן, מאמינים חילוניים הומניסטיים?
התשובה שלי היא שלצד סולם הערכים ההומניסטי, האוניברסלי שיש בתוכו: הדגשת הייחוד של הפרט, רצונו בחופש, בביטוי אישי, ומיצוי זכויותיו, יש משהו נוסף שתורם לשלמות האנושית – שייכות זהותית ותרבותית לקבוצה פרטיקולרית: שפה, סמלים, מנהגים מוסיקה, אוכל וגם טקסים. טקסים הם ביצוע תרבותי בממד של בין אדם לחברו, אך התשתית הזהותית שלהם צריכה להתבסס על מסורת כלשהי, כלומר המילים צריכות להיות בשפה כלשהי, ההרמזים וההקשרים צריכים להיות חלק מעולם תרבותי שיש לו זיקה לתרבות פרטיקולארית, להקשר זמני ולמרחב ומקום שבו בני האדם חיים. ההקשר אינו יכול להיות מנותק מכל אלה, ומצד שני אינו מחויב בלעדית לממד אחד, מונוליטי בחיים האנושיים. הזהות התרבותית היא נזילה ואדם אינו למשל, רק יהודי וישראלי, הוא קצת מתרבויות המערב והמזרח בהתאם להגדרתו לנסיבות חייו.
מכיוון שהטקס נתפס כצורך בסיסי של האדם ליצירת משמעות בחייו, בתקופה המודרנית והפוסטמודרנית יצירתו עוברת למרחב של הפרט, של הבחירה האינדיבידואלית. המשמעות כבר אינה חייבת להיות מוכתבת, אלא היא נוצרת על ידי הפרט. הטקס הוא יצירה עצמית של ביטוי אישי. פרשיצקי4 מצביעה על ההתפתחות החדש בטקסיות של המצאת טקסים ויחס פעיל אל הטקס. מבצעי הטקס הופכים ליוצריו והטקס הופך להיות סוג חדש של שפה.
בהקשר הפרטיקולארי של התרבות היהודית והישראלית צריך היהודי הישראלי לעצב לעצמו טקסי חיים ברוח התרבות היהודית החילונית והחופשית. ניקח ארבעה טקסי חיים כדוגמא שהם צמתים מרכזיים בחייו של אדם. הטקסים המוצעים הם טקסים חשובים בתרבות היהודית אבל עיצובם צריך להיות אישי. המלל שבטקס, או הסימבולים והכוריאוגרפיה שלו נתונים לעיצוב האישי של האנשים המציינים את האירוע. הם יכולים לקבל את ההשראה מהתרבות היהודית, אך גם מתרבויות העולם.
להלן משמעויות אפשריות לפרשנות הטקסים באופן חילוני והומניסטי:
- לידה – ציון שמחת הנולד/ת. קבלת פנים אל המשפחה והקהילה, קריאת שם, "ברית שלום" ו"ברית מילים", שהם ביטוי למחויבות המשפחתית והקהילתית בגידול הצאצא.
- ברית מצווה – ציון תחילת תהליך לקיחת האחריות והבגרות של הנער/ה על ידי לקיחת משימה משמעותית והצגתה בטקס.
- חתונה – ציון ברית זוגית בין שני אנשים שהחליטו להקים משפחה. הקהל הנאסף אלו הערבים למשפחה החדשה ונותנים תוקף לברית הנוצרת.
- מוות/אבלות – ציון הפרידה מאדם אהוב שהלך לעולמו/ה ועיצוב זכרונו/ה, עבור אלו שנותרו.
מאת הרב נרדי גרין מנהל אתר טקסים
[1] אליאדה מירצ'ה, 2000 (1959), "המיתוס של השיבה הנצחית", הוצאת כרמל.
[2] אמיר אור, מיתוס ופולחן, בתוך הליקון 17, מיתוס ופולחן, חורף 1996
[3] Gill Beth, 1999 “Temples of Consumption: Shopping Malls as Secular Cathedrals”
[4] פרשיצקי אנה, 2014 " המצאת טקסים יהודים: טקסי חתונה ולוויה לא אורתודוקסיים בישראל", בתוך "מעבר להלכה – מסורתיות, חילוניות ותרבות, העידן החדש בישראל" בעריכת יעקב ידג"ר, גדעון כ"ץ ושלום רצאבי, בהוצאת מכון בו גוריון, ע' 242-283.
השאר תגובה