החיבור בין הדת למוסדות המדינה

הסטטוס קוו, שראש הממשלה דוד בן גוריון נאלץ להסכים לו (לאור איום של מפלגת אגודת ישראל ב- 1948 כי תפנה לוועדת אונסקו"פ – ועדת האו"ם שהמליצה בסופו של דבר על החלטת החלוקה ושבקרה באותם ימים בארץ, בטענה שהתנועה הציונית אינה מייצגת את העם היהודי, ולפיכך על החברות בו להצביע נגד הקמתה של מדינת ישראל), גרם לחיבור בלתי קדוש בין הדת למוסדות המדינה, ולהשפעה מזיקה שלה על התנהלותה המדינית, החברתית והכלכלית של מדינת ישראל מאז הקמתה. התיקו הקיים בין שמאל וימין במערכת השלטונית, הופכת את החרדים ללשון מאזנים, שעל פיהם יקבע איזו ממשלה תקום במדינת ישראל, ופותחת בפניהם אפשרויות בלתי מוגבלות לסחטנות פוליטית וכלכלית.

בתחקיר שפורסם בדה מרקר, נכתב: העלות הכוללת של הדת בישראל תגיע ב־2016 לכ־8.7 מיליארד שקל. בעוד תקציב שירותי הדת עומד על כ־640 מיליון שקל (נתון הכולל את תקציבי המשרד לשירותי דת, הרבנות הראשית ובתי הדין הרבניים), הרי שהעלות הכוללת של הדת בישראל תגיע ב־2016 לכ־8.7 מיליארד שקל. העלות הגבוהה הזו כוללת גם את נתח תקציב שירותי הדת, המגולם בתקציביהם של כלל משרדי הממשלה. להלן דוגמאות אחדות: כשרות במשרדי ממשלה ובצה"ל, טיפול בקברי צדיקים בתקציב משרד התיירות, חקיקה עברית דתית בתקציב משרד המשפטים, קשרים דתיים עם התפוצות, במסגרת תקציב המשרד לענייני התפוצות, חינוך דתי לדתיים ואף לחילונים, במסגרת תקציב משרד החינוך, תמיכה בעמותות דתיות ועוד ועוד.

מנגד, לא מייצרים שירותי הדת כמעט לחלוטין הכנסות למדינה, וגורמים לרשות המיסים הפסדים של כ-500 מיליון ₪ בשנה. הנזק הכלכלי הנגרם למדינת ישראל, עקב הצורך לממן שירותי דת ועמותות דתיות, כחלק מההסכמים הקואליציוניים, הוא אכן חמור לכלכלת מדינת ישראל, אולם בניתוח מעמיק של התנהלותה החברתית של הדמוקרטיה הישראלית, ניתן להצביע על נזקים עקיפים חמורים בהרבה שמחולל החיבור בין דת ומדינה.

מטרתו של מאמר זה לתאר את נזקים אלה, המקעקעים לאורך זמן את חוסנה של החברה הישראלית ומונעים קיומו של משטר דמוקרטי ליברלי תקין במדינת ישראל. למען הסר ספק, כל שנאמר על הדת היהודית, תקף בחלקו גם לדת המוסלמית. תקפותם של הדברים פחותה לגבי הנצרות, לאור מיעוטם של נוצרים בישראל ואופייה הבלתי מיליטאנטי של דת זו במאה ה-21.

נזקים עקיפים הנובעים מאי הפרדתה של הדת ממוסדות המדינה

העדר לימודי ליבה: הישיבות, בתי המדרש ובתי האולפנה, שאינם מלמדים לימודי ליבה כלל, או שאינם מלמדים לימודי ליבה במינון וברמה הנדרשים (כתוצאה מהסכמים קואליציוניים), מייצרים את הדור הבא של הבורים, שנדונים לעוני ואשר כלכלתם וכלכלת משפחתם נופלת כאבן ריחיים על כתפי הציבור החילוני משלם המיסים ועל אוצר המדינה. העדר לימודי הליבה מחזק גם את הקיטוב בחברה הישראלית, משום שהוא מצמצם את המכנה המשותף התרבותי, הערכי והמדעי בין שכבות נרחבות בציבוריות הישראלית.

אמונות דתיות מגבילות והיבטים של נורמות וערכים

אמונות דתיות מתנגשות עם אמיתות ותיאוריות מדעיות, אינן מאפשרות קבלה והטמעת ידע. אמונות דתיות סותרות גם ערכים של חופש ושוויון: קבלת האחר, יחס לגויים וללהט"בים, שוויון בין גברים נשים (בדתות היהודית והמוסלמית קיימת הדרה בוטה של נשים). דור של תלמידי החינוך העצמאי, שאינו מקבל חינוך לדמוקרטיה, יזלזל ולא יכבד את שלטון החוק, ויעדיף עליו את חוקי התורה, תקנות הגמרא ואת פסיקות הרבנים, גם אם אלה מנוגדים לערכי מוסר אוניברסליים וסותרים את חוקי המדינה. החינוך התורני מחולל התבדלות, גזענות  ושנאת זרים. לאחרונה ניתן לאתר התבטאויות של רבנים בעניין נחיתותם של "גויים" ביחס ליהודים ושל חילונים ביחס לחרדים.

פגיעה בחוקי יסוד

חוקי היסוד הם הדרך שבה בחרה הכנסת לשם גיבוש הדרגתי של חוקה למדינת ישראל. על הליכה במסלול זה הוחלט לאחר שבכנסת הראשונה נמצאו תומכים ביצירת חוקה, יחד עם רבים שהתנגדו לה. כתוצאה מהתנגדות החרדים והדתיים, טרם נכתבה חוקה במדינה ישראל, אחרי 70 שנות קיומה. התחליף המינימאלי לחוקה הם חוקי היסוד שנחקקו ומשמשים מגדלור ומצפן להתנהלות הרשות המחוקקת והשופטת. יחד עם זאת, חוקי יסוד נרמסים לעתים ברגל גסה על ידי ההלכה, ובעיקר "חוק כבוד האדם וחירותו" וחוק "חופש העיסוק". להפרתם הבוטה של חוקי היסוד על חיי האזרח במדינת ישראל, השפעה מהותית על חייו וחירותו של האזרח במדינת ישראל:
פגיעה בחופש להינשא ולהתגרש בנישואים אזרחיים.
פגיעה בעיקרון השוויון בין גברים ונשים.
פגיעה בחופש העיסוק, ובחופש התנועה של אזרחים ותושבים בשבתות ובחגי ישראל.
מגבלות של כשרות על צריכת מזון, בעיקר במוסדות ממלכתיים ועלות גבוהה של מוצרי מזון לאזרח, כתוצאה מעמלות המשולמות על היתרי כשרות. ייקור המזון פוגע בעיקר בשכבות החלשות, שאינן מצליחות להתכלכל בכבוד ובבריאות.
פגיעה כלכלית בהתנהלותם של גופים ממלכתיים או חברות ממשלתיות (דוגמת "אל על"), ומוסדות פרטיים (כגון בתי מלון), המושבתים בחגים ובשבתות. לדבר השפעה על ריווחיותם של גופים אלה וכתוצאה מכך, על משכורותיהם של העובדים בהם ועל עלות השירותים שהם מספקים לציבור.
השחיטה הדתית היא אכזרית ונוגדת את חוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), תשנ"ד-1994.
פגיעה בשוויון תעסוקתי בין יהודים ובני שאר הדתות, משום שהרבנות אינה מתירה, מטעמי כשרות, העסקת לא יהודים בתהליך ייצור מזון בבתי אוכל.
השחיטה הכשרה גורמת להתעללות מיותרת בבעלי חיים. גם שימוש בחומר מהחי לפולחן דתי ולפולקלור דתי, גורמת להרג מיותר של בעלי חיים (פרוות, רצועות עור ועוד).

תורתו בטלנותו

מדינת ישראל היא המדינה היחידה בעולם בה יהודים חרדים אינם נדרשים לעבוד למחייתם כי אברכים מתפרנסים ממענק הגבוה משכר חיילי חובה קרביים ומקצבת ילדים. הבטלנות הזו אף מזכה בתנאים סוציאליים כגון ימי חופשה ומחלה. יתר על כן, תהליך העברת הכספים למוסדות הלימוד החרדיים אינו חף משחיתות. כך מועבר כסף גם למוסדות "וירטואליים",בהם לומדים חרדים רבים לכאורה או באופן חלקי, עובדים לפרנסתם בכלכלה ה"שחורה" שהתפתחה במגזר החרדי, ללא דיווח לרשות המיסים. הריבוי הדמוגרפי, שנובע מציווי הלכתי ("פרו ורבו"), מחייב את מדינת ישראל לשלם סכומים גבוהים ביותר של קצבאות ילדים. אי תכנון משפחה אחראי מייצר ילדים עניים, אימהות מותשות ואת הדור הבא של אלה שלא יוכלו לפרנס את עצמם. קצבת הילדים הנדיבה, מחולקת גם במגזר הערבי, בו נחשבת הפוליגמיה לחוקית, מעודדת גם היא אי יציאה לעבודה ותוצאותיה ילדים עניים.

העמקה של הסכסוך הישראלי – פלסטיני

תפישת הסכסוך הישראלי – פלסטיני במונחים דתיים של קדושת הארץ וחיבורה למסורות דתיות, לרבות ציווי אלוהי להתנחל או להחזיק בה, מעצימה את שורשי הסכסוך (בשני הצדדים) ומונעת מההנהגה הישראלית את האפשרות לפתרון מדיני של הסכסוך. חדירת מפקדים דתיים לשרשרת הפיקוד בצה"ל, והעצמה של גורמי הדת בצבא, עלולה להגביר את האלימות בפעילות הצבאית, באמצעות שרשרת דימויים מקראיים לפעולות הצבאיות (דימוי היריב לעמלק, פקודות יום בעלות אופי דתי משיחי ועוד). מעורבותם של אנשי הדת בחינוך חיילי צה"ל, עלולה לפגוע בערכי צה"ל (כגון פסיקה רבנית, המתירה לכאורה אונס שבויות "טובות מראה" במלחמה). מנגד, התחזקותם של ארגוני ההתנגדות והטרור הפלסטינים, שפועלים תחת אידיאולוגיה דתית, מעלה את רף האלימות של הסכסוך ומקטינה משמעותית את הסיכוי להגעה להסדר מדיני.

השירות הצבאי

שירות החובה בצה"ל, אמור ליצור חיבור חברתי בין שכבות האוכלוסייה, להדגיש את השוויון בנטל בין כל שכבות אלה, מתוך כוונה לייצר צדק חברתי, המהווה ערך מרכזי בדמוקרטיה הישראלית. כמחווה של רצון טוב ומתוך כוונה לשמר את לימוד התורה במדינת ישראל הצעירה, שקמה לאחר השואה, העניק ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון ב-1949פטור משירות צבאי ל-400 "תלמידי חכמים". פטור זה התרחב מאוד, עד כדי כך שב-1958, כתב בן גוריון משדה בוקר לראש הממשלה אשכול ב-1963: "השתוללות הקנאים עוברת כל גבול ואני סבור שאני אחראי לכך במידה ידועה: אני שחררתי בחורי ישיבות משירות צבאי. אמנם עשיתי זאת כשמספרם היה קטן, אבל הם הולכים ומתרבים. ובהתפרעותם הם מהווים סכנה לכבוד המדינה…

"אני מציע שכל בחור ישיבה בגיל 18 ומעלה שייתפס בהתקהלות בלתי חוקית, בזריקת אבנים, ובהתפרעות נגד אזרחים ושאר מעשי אלימות ובריונות – יגויס מיד לצבא וישרת ככל צעיר בישראל – 30 חודש – לא במשרה דתית, אלא כחייל פשוט. בכלל יש אולי לבדוק כל שאלת בחורי ישיבה, אם הם צריכים להיות פטורים מחובת צבא, אבל פורעי חוק ודאי לא צריכים ליהנות מפריבילגיה מפוקפקת זו".

האיום על הדמוקרטיה

המפלגות החרדיות נוטלות חלק לכאורה בתהליך הדמוקרטי. בפועל, מתנהלות מפלגות אלה באופן שאינו דמוקרטי בעליל. לא מתקיים בהן תהליך פריימריז או כל תהליך בחירה פנימית, המשקף את רצון המתפקדים בהן, נשים מודרות מכל תפקיד פוליטי ואינן יכולות להיבחר לכנסת, מינוי חברי הכנסת מתבצע על ידי מועצות רבנים (מועצת גדולי התורה), מתוך שיקולים שאינם ממלכתיים בעליל וללא כל מחויבות לעקרונות הדמוקרטיה. יתר על כן, הדמוקרטיה במפלגות אלה אינה אלא מכשיר להשגת המטרות המגזריות ומדרגה הכרחית בדרך להקמתה של מדינת הלכה, בה חוקי התורה וההלכה יהיו  החוקים השולטים. בולטת בעניין זה תמיכתה הבלתי מסויגת של מפלגת אגודת ישראל בכת חסידי גור, תוך שימוש באיומים וסחטנות כלפי גורמים חילונים, המפריעים, לשיטתה להשתלטותה של הכת על מרחבים ציבוריים (בערד ובירושלים).

פגיעה בתיירות

העלות הגבוהה של תפעול בתי מלון בישראל, שחלקה הגדול נובע מהצורך לשמור על כשרות ומגבלת העסקת עובדים, אינה מאפשרת למדינת ישראל תחרות הוגנת עם יעדי תיירות בחו"ל. זאת, למרות שלמדינת ישראל יכולת להציע אטרקציות תיירותיות לתיירות פנים וחוץ, ואתרים בלעדיים לתיירות נוצרית צליינית. זו גם מייצרת עלות נופש יקרה במיוחד לתושבי ישראל ולאזרחיה, אשר גורמת להם לנפוש בחו"ל וכך נפגעת גם תיירות הפנים ובעקיפין גם אוצר המדינה.

נזקים פסיכולוגיים ותודעתיים

המחזאי והסופר יהושוע סובול טען כי "לצערי, הציבור הישראלי רק הולך ונמשך למחוזות האמונה והדת". אכן סקר מ-2009 שפורסם מטעם המכון הישראלי לדמוקרטיה והתפרסם¹ מצביע על מגמות התחזקות האמונה הדתית והמנהגים הדתיים בקרב יהודים בחברה הישראלית. בין השאר עולה מהסקר, כי 37% מהנשאלים ענו בחיוב על השאלה אם יהודי שאינו מקיים מצוות מסכן את העם היהודי.

לסיכום, מעורבות הדת בחיי המדינה גורמת לנזק מצטבר לכלכלה, לביטחון, לחברה, לחינוך, ליחסים עם יהדות התפוצות, לאיכות הסביבה, ליחסים עם הפלסטינים ובסיכויי החתירה לשלום עמם. רק תהליך של הפרדת הדת ממוסדות השלטון החזרתה למרחב הפרטי, עשויה לעצור נזק זה ולמזער נזק שכבר הצטבר מאז קום המדינה והטעות הפטאלית שעשה דוד בן גוריון בקבלתו את הסטטוס קוו.

[1] מתוך מאמרו של קובי בן-שמחון הסיבות שבגינן צריך להיפטר מאלוהים שפורסם ב"הארץ" בשנת 2012.