מִי יְהוָה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ, לְשַׁלַּח אֶת-יִשְׂרָאֵל… לֹא יָדַעְתִּי אֶת-יְהוָה, או את זאוס, אללה, אודין, אמון-רה, קאלי או עשתרות

תאמין לי מותק, אל תאמין לאף אחד

כל אמונה היא עיוורת, כי היא דורשת, בסופו של דבר, קבלה וולונטרית של הנחות מוצא שלעולם לא תהינה להם תימוכין אובייקטיביים, שלא נדבר על הוכחות. זוהי בדיוק המהות של ההליכה העיוורת אחר רעיון – הקבלה של הקביעה ללא תימוכין אוניברסאליים. זה שונה מסתם להניח דברים. לא פעם אני נשאל "ואתה לא מאמין שהשמש תזרח מחר?" והתשובה היא תמיד "לא", כי אני לא מאמין בזה. אני מניח שזה יהיה כך, על מנת שאוכל להמשיך להתנהל בחיי. אני חייב להניח הנחות, אחרת לא אוכל לעשות כלום. הנחת הנחות שונה מאמונה בכך שאפשר בכל רגע להניח הנחה הפוכה ולפעול לאורה, בניגוד לאמונה, שדורשת קבלה של הנחה מסוג מסוים מאוד, תחת הנרטיב שההנחה הזו מעוגנת באמת גדולה יותר. ישנם עוד לא-מעט הבדלים, אבל זה לא המקום ולא הזמן לפרט אותם.

אני לא רוצה לדבר על אמונה. אני רוצה לדבר על מאמינים. אני רוצה לדבר על האנשים האלה, לא משנה בני איזו דת, שיודעים בוודאות שהסיפורים שמופיעים בספרים שלהם, שהמסורת שלהם מספקת ומה שאומרים הזקנים וההורים שלהם הוא אמת וודאית. יותר קל לדבר על מאמינים בני-דת משה (מי שאתם קוראים לו "יהודים דתיים") כי אני מוקף בהם יותר מאשר בני דת-מוחמד, דת-מולך, דת-קרישנה או דת-וישנה, אבל אל תטעו – את מה שאני אומר על היהודים אפשר וראוי לומר על נושאי כל אמונה דתית. אין כאן עניין של שנאה-עצמית (כפי שלא פעם מציעים) ואין כאן עניין של אמונה בדת אחרת, אתאיסטית או אגנוסטית (כפי שרק היום הציעו לי) – לא להיות מאמין זו דת בדיוק כמו שהימנעות מקיום יחסי מין זו תנוחה אינטימית.

לפני הכל, הגדרות: על-פי הרבנית ויקיפדיה, אמונה היא "מצב פסיכולוגי בו אדם חש כי טענה או הנחה כלשהי הינה נכונה" ודת היא "התארגנות חברתית או תרבותית הכוללת מערכת של אמונות והשקפות עולם". מקום המילה דת היא ככל הנראה מ-datum (ברבים, data), "נתון", במובן הזה שהחוקים וההנחיות שמרכיבים את הדת נתונים ממקור עליון יותר, טוטאלי יותר, אמיתי יותר (בעיני המאמין) וטרנסצנדנטלי. בפשטות, להיות מאמין זה לדעת שדברים בלתי-מוכחים הם נכונים ולהיות דתי זה לפעול לפי ההנחיות שהאמונה הזו מגדירה. וכאן שורש הבעיה שלי עם אנשים דתיים: אמונה אוסרת בבסיסה הטלת ספק בסמכות המרכזית הזו. ישנם סט הנחות שהם אקסיומות טוטאליות, שנמצאות מחוץ לשיח, וממוקמות בצנטרום של המרכז של האמצע של מבנה המערכת האמונית. העקרונות האלה נקראים, ביהדות, שלושה-עשר עיקרים, והם לא נתונים לוויכוח. כששואלים מישהו אינטליגנט אם הוא יהודי מאמין (ובהמשך אסביר למה האמירה לגבי האינטליגנציה חשובה), אז תשובה חיובית אומרת שהרשימה להלן היא אמת ברורה עבורו, כפי שברור לו שדם אדום זורם בורידיו:

הֲרֵינִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר עִקָּרִים שֶׁל הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה.

א) שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִמְצָא וּמַשְׁגִּיחַ.

ב) וְהוּא אֶחָד.

ג) וְאֵינוֹ גוּף וְאֵין לוֹ דְמוּת הַגּוּף.

ד) וְהוּא קַדְמוֹן לְכָל-קְדוּמִים.

ה) וְאֵין עֲבוֹדָה לְזוּלָתוֹ.

ו) וְיוֹדֵעָ מַחְשְׁבוֹת בְּנֵי אָדָם.

ז) וּנְבוּאַת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם אֶמֶת.

ח) וְשֶׁמֹשׁה רָבֵּנוּ הוּא אָדוֹן לְכָל-הָנְּבִיאִים.

ט) וְשֶׁהַתּוֹרָה כֻלָּה נְתוּנָה מִן הַשָּׁמָיִם.

י) וְשֶׁלֹּא תִּשְׁתַּנֶּה בְשּׁוּם זְמַן חַס וְשָׁלוֹם.

יא) וְשֶׁהַקָּדוֹשׁ בַָּרוּךְ הוּא מַעֲנִישׁ לֳרְשָׁעִים וּמְשַׁלֵּם שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים.

יב) וְשֶׁיָּבֹא מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחָ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ.

יג) וְשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָתִיד לְהַחֲיוֹת אֶת הַמֵּתִים.

שוב, לכל אמונה ודת יש את הנחות המוצא שלה, ואני מדבר מטעמי נוחות והיכרות על המאמינים שחושבים ששייכים לעם שלי. הבעיה שלי היא לא שאנשים מאמינים; שיבושם להם. הבעיה שלי היא שאנשים פועלים לאור האמונה שלהם, או מה שהם חושבים שהיא הדת שלהם, והם משפיעים על החיים שלי ומשפחתי, בלי שתהיה לנו שום רמה משותפת של דיון. הרי, בסופו של דבר, האדם שמולי יודע שאלוהים רוצה/הנחה/אוהב כך או כך ואני אומר "מי זו לעזאזל הדמות הפיקטיבית הזו שאתה מדבר עליה כל הזמן?".

תינוק שנשבה

אני יוצא בשאלה, שהבין שאיבד את הניצוץ האמוני בסביבות גיל 17. הייתי בחור מאמין, באמת ובתמים. לא רק מאמין בבפנוכו, אלא נוהג בחיי היום-יום כפי שהורה לי אלוהיי: כיפה על הראש, ציצית על החזה, תפילין בבוקר, ברכות לפני או אחרי אוכל, פיפי ונסיעה באוטובוס ויראת-מוות מהפעמים האלה שמשהו עמד לי זקור במכנסיים ושלחתי יד לגעת בו. אנשים מסוגי הם הכי מסוכנים לוויכוחים הללו, כי קשה מאוד להתנשא מעליהם בהבאת מובאות תורניות ערטילאיות ובאמירות של "אתה לא מבין". בתור אחד שהיה מדריך בכיר בבני-עקיבא, נאמן של תנועת "מולדת" כשהייתה קיימת וכזה שמתווכח עם צוות המורים בבית הספר שתפילת שחרית היא לא מספיק לשם-שמיים ויותר מדי לשם-רישום-הנוכחות, אני חושב שיש לי מושג מספיק על מנת לנהל שיחה בנושא אמונה ודת.

זה מעשה של אמונה ואהבה

כפי שכתבתי, אין לי בעיה עם אמונה ודת, יש לי בעיה עם המאמינים, ואין לי בעיה רק עם היהודים, אלא עם כל מי שמגדיר את עצמו כשייך לאמונה דתית כלשהי; יש אלפי אמונות דתיות אחרות שאין להן השפעה עליי, או לפחות לא השפעה מספיק ישירה עליי. הנה העניין: אני גורס שאמונה דתית היא הפרעה נפשית, במובן הזה שהאדם המאמין לא מחזיק בכלים המנטאליים הנורמטיביים הנדרשים להיות חלק מהקבוצה היותר גדולה, זו שמכילה את האנשים המאמינים כמוהו. אנשים שמפוצצים בשם האל בניינים, תוחבים בקשות מאלוהים לתוך הפוגות של אבנים באיזה קיר ישן, יוצאים רכובים על סוסים להמיר יבשת שלמה בכוח החרב או שרים באקסטזה דתית סביב עץ, הם אנשים שאין להם את המדיום לנהל שיח עם כאלה שלא מחזיקים בסט האמונות שלהם. במובן מסוים, בכך שהם הוציאו עצמם מהכלל, כפרו בעיקר.

מקלחת באפר של פרה אדומה ואכילת רקיק שעשוי מגופו של אלוהינו

מה העיקר? העיקר הוא המסר. המסר הוא החשוב; לא הסיפור ולא הדמויות. כמו ספרי אגדה אחרים, הדבר שאנחנו, כבני אדם והורים, צריכים לשאוב ולהעביר לילדנו הוא מוסרי השכל, התמודדות עם דילמות וחידוד ערכים לאורם של הטקסטים והמעשים של בני הדת שלנו. האלוהים לא רלוונטי (כי הוא לא קיים וגם) כי האזכור שלו הוא רק כלי שרת להעברת מסר. יהוה, כמו כל חבר דמיוני – הארי פוטר, ישו מנצרת, גנדלף, קומנדר דאטה, אנדר, האתון של בלעם, הנחש המדבר בגן-עדן והסוסה של מוחמד – ערכו בכך שהוא כלי נשיאה למסר. ברגע שאנו מקדשים את הקיום של הכלי ועוסקים בקיומו, אנו שופכים את תוכן הכלי. אנו עוסקים בכלי ולא במה שראוי להיות בתוכו.

האנטי שלי נגד אנשים מאמינים ודתיים הוא שהם מקדשים את הדמות ולא את המסר. ברגע שהאל שלהם אמר משהו באיזה ספר, התנבאות או פרשנות, זה נהיה נכון. לנו רק נותר לעשות ולשמוע, ואולי, רק אולי, אם נגיע לרמה מספיק גבוהה של זיכוך, נוכל להבין את המשמעות של הציווי. פרט לכך שיש כאן כשל לוגי מדרגה ראשונה, אנחנו מתעסקים בדמותו של האל, רצונו שנמליח את הבשר, הבעלות שלו על העולם ועל ארץ ישראל והאיסור שלו שלא להכניס את הבולבול שלנו לתוך הישבן של גבר אחר, ולא במה שאפשר ללמוד לעשות (או לא לעשות, חס וחלילה) בעקבות מעשיו של אותו אל, כפי שעולה בסיפורים.

אני יכול לדבר שעות על הכשלים שקיימים באמונה ובדת עצמה, אבל אני רוצה להתעסק, כפי, שאמרתי במאמינים ובדתיים. אפשר להרחיב שעות על המון היבטים של הטעון שיש בזה גם דברים טובים (נכון, אבל ראוי לדבר באותה נשימה גם על הדברים הרעים), על האמונה הדתית כמקור למוסר (אם אתה לא רוצח את השכן שלך כי ככה כתוב בספר שלך, יש לי בעיה קשה עם המוסר הפנימי שלך) ועל כך שיש דברים שהמדע לא יודע להסביר (נכון, ולומר "אני עדיין לא יודע" הוא התשובה הנכונה ולא "אלוהים עשה את זה").

האלוהים שלי הוא הכי בעולם

אמונה באל, אלים או אלות הוא המצאה אנושית שנובעת מצורך אנושי. הסיפורים הראשונים שיש לנו משחר ההסטוריה הם של אנשים שחווים חוויות פנטסטיות או עדים לארועים שהם לא יודעים להסביר, והם משייכים את זה ליישות נעלמה. זה בסדר. הבעיה היא כשמתחילים לייחס לאותה יישות אג'נדה, רצונות ורגשות. באופן מאוד לא מפתיע, האלים האלה מאוד אנושיים, עם אהבות, שנאות, ושלל רגשות אנושיים. בנוסף, באופן מאוד לא מפתיע גם-כן, האלים מחזיקים באג'נדות שדומות להפליא לאלה של המאמינים בהם, ואז האנשים בטוחים שבכך שהם פועלים לאור הדעות של עצמם, הם בעצם מקיימים את מצוות האל שלהם. הפער בין "אני נותן צדקה כי האל שלי הנחה אותי שצדקה מעבירה את הגזרה" לבין "אני מפוצץ מסגד על מתפלליו כי ככה אני עושה את דבר-השם" זהה, לדוגמא, לפער בין "אני נותן את הלחי השנייה כי ככה הנחה אותנו האל" לבין "אני חבר באינקוויזיציה כי ככה אני עושה את דבר-השם". מאמינים זה דבר מסוכן, כי הם לוקחים את האמונה והופכים אותה למשהו פרקטי, שלא כפי שראוי שייעשה בה שימוש. קראתי אמירה לפיה "דת מספקת נחמה לאנשים בעולם שמשוסע לגזרים בגלל אמונה". אכן, דת היא המקור השורשי לרוב המוחץ של העימותים הצבאיים בהיסטוריה האנושית, והעובדה שהאמונה באל כלשהו מנחמת אותנו היא אבסורד, במובן של אותו האדם שדוחף אותך לכביש סואן חובש לך את הרגל הקטועה. ואל תבינו אותי לא נכון – הנמשל של אותו האדם הוא לא האלוהים (כי הוא לא קיים), אלא המאמין בו, שפועל בשם אותו האל.

Faith does not harm people; People with faith harm people

אדם מאמין הוא אדם שעושה את העוול הגדול ביותר בעיניי – משיל מעל עצמו את האחריות. אנשים שחושבים שבכך שהם מתפללים לשחרור חטוף הם באמת עושים משהו פרט להבעת סולידריות, הם בעצם נותנים ביטוי פיסי להפרעה הנפשית שלהם. אנשים שאומרים "אני אתפלל למען הבראת החולה הזה", בעצם אומרים שהם מבקשים מהחבר הבלתי-נראה שלהם שיבריא את החולה. וכאן יש עוד משהו מגוחך באמונה דתית – שהיא "סגורה על עצמה" כפי שאומרים במתמטיקה: אם האדם הבריא – ברוך השם; אם האדם לא הבריא – התפילות לא היו חזקות יותר או שזה רצון האל. צידוק הדין וייחוס כל דבר "שקורה" בעולם לאותו חבר דמיוני הוא המהות של השלת האחריות. עם האנשים האלה אני צריך להקים מדינה. עם האנשים האלה שדברים קורים להם.

אמונה זה צורך אנושי, אבל זה לא תירוץ מספיק טוב. החל מהמאה ה-20 אלוהים פשוט לא נדרש. זהו רעיון שאבד עליו הקלח, ואנחנו לא צריכים יותר את המטאפיסי הזה שייתן לנו מענה לדברים שלא ברורים. אנחנו (טוב, חלקנו) מספיק בוגרים כדי לומר "אני לא יודע", כאמירה אחראית. אותם אנשים שנאחזים באגדה הזו, מסרבים להתקדם אל העולם המודרני, החופשי מכבלי ההמצאה הזו שנקראת "אלוהים". אפשר וראוי להניח את האל שלכם בקבר, ולומר לו תודה על הרעות החולות שהאמונה בו הביאה ומביאה לעולם.

לא רק שהאמונה באל היא משהו שאנשים הופכים לחלק מההגדרה העצמית שלהם, אלא שרוב האמונות הדתיות יודעות שהן הדת הנכונה והאמיתית. ההתנשאות שנמצאת בבסיס ההבנה הזו (במקרה שלנו "אור לגויים" או "עם סגולה") היא אחת מהגורמים למלחמות. אירלנד, קוסובו, איראן, ישראל, טיבט, צ'צ'ניה, כורדיסטן, סומליה, אלבניה, פולין וגרמניה, סוריה ועוד, הן דוגמאות מעטות מהאוסף הנורא בהן, בשם צידוק האלוה הנכון שנמצא בתוך תרמיל כדור הרובה, אנשים מתים. האבסורד הוא שכל דת גונבת מהאמונות הקודמות לה, ומקימה לעצמה נרטיב חדש שכביכול טהור, נקי ואמיתי, אבל הוא בעצם מיחזור של מה שהיה לפני שאותם אינטרסנטים הקימו אותה, עם קצת מילוי אקטואלי לתקופה ועוד קצת חנופה לרגשות האנושיים שלנו. לא יותר מזה. ספר הספרים שלנו מלא בדוגמאות לשקרים האלה, וכך כל דת – כולם בסופו של דבר אומרים "יש שם משהו בחוץ שהוא גדול ממני, והוא מצפה מכל העולם להתנהג, במקרה, כמו שאני חושב". בהתאם, כמספר בני האדם, מספר האמונות הדתיות, הנאמדות כיום בעשרות אלפים.

התפרסם בבלוג אבא של אורי יודע על מה הוא מדבר