בספירה האחרונה, מעל 600,000 מבני הרוהינגה, המיעוט המוסלמי במיאנמר, נמלטו מארצם אל בנגלדש. מאז שמיליטנטים בני רוהינגה תקפו באוגוסט 2017 תחנות משטרה מרוחקות במיאנמר והרגו עשרות, כוחות הבטחון של מיאנמר פתחו במבצע טיהור אתני. הם שרפו מאות כפרים של הרוהינגה ורצחו, אנסו וערפו ראשים של הרוהינגים בהם נתקלו.

מה גרם לכוחות הבטחון של מיאנמר לפתוח בטיהור אתני זה? האם אינם רואים את האנושיות הטבעית של קורבנותיהם, או שמא מעשיהם מייצגים מוסריות מוגזמת, כזו שניתן לעמוד בה רק באמצעות הענשת אחיהם בני האדם? מהו המניע שמצית אלימות זו?

לפי הסבר מקובל לאלימות איומה, האַלים רואה בקורבנותיו רק קצת יותר מבעלי-חיים או חפצים, ולכן חש רק מעט חרטה כשהוא משפיל, מענה או הורג אותם, שהרי קל יותר לפגוע בחיה או לשבור חפץ מאשר להזיק ליצור אנושי. תהליך זה של דהומניזציה (שלילת צלם-אנוש) מובא כהסבר למעשי אלימות החל מהשואה, עבור בהשפלת אסירי אבו-גרייב וכלה באלימות האתנית נגד הרוהינגה. ברם, המחקר העדכני שלנו מראה שהסבר זה מוטעה. אחרי הכל, כשאין מכירים באנושיותו של מישהו הציפייה היא לאדישות לרווחתו, ולא לרצון פעיל לגרום לו סבל ולהנאה מכך. על מנת להבין את הרצון הפעיל להסב כאב וסבל לזולת עלינו לבחון גורם שאין בו לכאורה הגיון: המוסריות האנושית.

כפי שאנו מוכיחים במחקר שלעיל, שפורסם ב-2017 ב- Proceedings of the National Academy of Sciences (פרוטוקול האקדמיה הלאומית למדעים), הדהומניזציה מאפשרת לנו לבצע אלימות שימושית (אינסטרומנטלית) שבמסגרתה אנשים אינם מעוניינים להזיק לקורבנותיהם, ובכל זאת פוגעים בהם כדי להשיג מטרה אחרת (דוגמה: לירות במישהו כדי לקחת ממנו את ארנקו). ואולם, הדהומניזציה לא גורמת לנו לבצע אלימות מוסרית, כזו שבה אנשים רוצים באופן פעיל להזיק לקורבן שראוי לכך (דוגמה: לירות בבן-זוג בוגדני). אנו מוצאים שאלימות מוסרית צצה רק כשמבצעיה רואים בקורבנותיהם יצורים שמסוגלים לחשוב, לחוות ולהיות בעלי רגשות מוסריים. במלים אחרות, כשהמבצעים רואים את הקורבנות כאנושיים.

אין בכך כדי לומר שהמבצעים אינם בעלי דעות דוחות וגזעניות כלפי קורבנותיהם. הם מסוגלים גם להעליב את קורבנותיהם על-ידי השוואתם במפורש לקופים ולבעלי-חיים אחרים. אבל במהלך ניסויים, כשאנו מחוללים דהומניזציה ומודדים אותה בדרכים שאינן מתחברות לגזענות מפורשת, איננו מוצאים שום זיקה בין דהומניזציה לבין אלימות מוסרית. תחילה הוכחנו זאת בכך שביקשנו מהמשתתפים בניסוי לדווח באיזו מידה הם מסכימים לסוגים שונים של התנהגות אלימה, כמו תקיפות באמצעות מל"טים, עונש מוות לרוצחים ועבודת בסדנאות יזע. לאחר מכן תחקרנו את המשתתפים אודות הקורבנות בדוגמאות אלה. האם הקורבנות מסוגלים לחשיבה ושיקול-דעת? לחוש כאב ולסבול? האם הם מסוגלים לאהבה וחמלה? השתמשנו בשאלות אלה כדי להעריך אם אנשים רואים בקורבנות יצורי אנוש מוחלטים, יהיה אשר יהיה יחסם השלילי אליהם.

מצאנו שדהומניזציה ביחס לקורבן מנבאת תמיכה באלימות שימושית אך לא באלימות מוסרית. למשל, אמריקנים שראו אזרחים עירקיים כאנושיים פחות נמצאו בסבירות רבה יותר לתמוך בתקיפות מל"טים בעירק. במקרה זה, איש איננו רוצה להרוג אזרחים חפים מפשע; אבל אם אלה ימותו כנזק משני במהלך רדיפתם והריגתם של מחבלי דאע"ש, הרי שהדהומניזציה מקלה על תחושת האשמה שלנו. לעומת זאת, ראיית מחבלי דאע"ש כאנושיים פחות אינה מנבאת דבר לגבי התמיכה בתקיפתם באמצעות מל"טים. הסיבה היא הרצון לפגוע במחבלים ולהרגם, שהרי אם לא יהיו אנושיים, אין יוכלו המחבלים להיות אשמים ואיך יוכלו להרגיש את הכאב שמגיע להם?

ניהלנו גם ניסויים שבהם ביקשנו מאנשים לדמיין שהם מזיקים לזולתם כדי להשיג כסף או כעונש על מעשה לא-מוסרי. בניסוי אחד מצאנו שהמשתתפים הביעו תמיכה מופחתת בשבירת אגודלו של מישהו כדי להשיג מיליון דולר, כשאותו אדם תואר בנימה אנושית (כמו, "ג'ון שאפתן ויצירתי, אבל גם מתוח וחסר-בטחון"), בדיוק כפי שחוזות התיאוריות סביב הדהומניזציה. אולם השימוש בנימה אנושית לא שינה את התמיכה בשבירת אגודלו של סרסור שמוריד נערות לזנות.

בניסוי אחר מצאנו שאחרי שדמיינו שהם דוקרים את אצבעו של מישהו תמורת 10 דולר, אנשים ראו את האיש לו הזיקו כאנושי פחות, מה ששב ומאשש את התיאוריות לפיהן אנשים שוללים מקורבנם צלם אנוש כדי להקל על תחושת האשמה שלהם על כך שפגעו בו. בניגוד לכך, מצאנו שדקירה מדומיינת של אצבע כעונש על התנהגות בלתי-מוסרית לא שינתה את תפישת אנושיותו של הנדקר. במקרים מועטים מצאנו אפילו שהמשתתפים מצדיקים פגיעה במעוללי-רע בכך שהם רואים את האיש לו הזיקו כאנושי יותר.

רבים סבורים כי רק קריסה של רגישויותנו המוסריות גורמת לאלימות. כדי לצמצם אלימות, לפי טיעון זה, עלינו רק לשקם את חוש המוסריות שלנו על-ידי יצירת אמפתיה כלפי הקורבן: אם רק נצליח לראותו כאחינו למין האנושי, לא נוכל לעולל לו כל רע. אלא שהמחקר שלנו שולל הנחה זו. במקרים של אלימות מוסרית, הניסויים שלנו מראים שדווקא הפעלת החוש המוסרי שלנו, ולא כיבויו, היא שלעתים קרובות מחוללת תוקפנות. כשכוחות הבטחון של מיאנמר זורעים מוקשים לאורך הגבול עם בנגלדש בנסיון להרוג את בני מיעוט הרוהינגה הנמלטים מן הטבח, המניע הראשי של התנהגותם זו איננו דהומניזציה כי אם זעם מוסרי כלפי אויב שנתפש כמרושע אך גם כאנושי לחלוטין.

האם זה אומר שהדהומניזציה אינה ממלאת תפקיד באלימות? בהחלט לא. האדישות שגורמת הדהומניזציה היא הדבר שמאפשר לרבים כל-כך להסיט את המבט ולא לעשות דבר לנוכח זוועות איומות. בכל פעם שמנהיגה של מיאנמר אנג סן סו קיי איננו מגנה את הזוועות שמבצעים אנשי כוחות הבטחון של מיאנמר או מביע ספק אם אלה בכלל התרחשו, ברורות תוצאותיה של הדהומניזציה מבחינת המיעוטים. הדהומניזציה אולי אינה גורמת לכוחות הבטחון של מיאנמר להרוג, אבל היא בהחלט מאפשרת לכולנו לעמוד מן הצד ולא לעשות מאומה.

גרסה של כתבה זו הופיעה לראשונה ב- Behavioral Scientist באוגוסט 2017.

כותבי המאמר הם טאג' ראיי, פיירקרלו ולדסולו וג'סי גרהם:

• טאג' ראיי הוא עמית מחקר ומרצה בבית הספר לניהול "סלואן" במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס. חיבר יחד עם אלן פיסק את Virtuous Violence (2014)
• פיירקרלו ולדסולו הוא פרופסור עמית לפסיכולוגיה במכללת קלרמונט מק'קנה שבקליפורניה. חיבר יחד עם דייויד דסטנו את Out of Character (2011)
• ג'סי גרהם פרופסור עמית לפסיכולוגיה באוניברסיטת דרום-קליפורניה

מקור המאמר באנגלית מאתר AEON. עריכת המאמר באנגלית: פאם ווינטראוב. עברית: שלמה אדם.